<h1>פירוש התפילות לרבינו יהודה ב"ר יקר</h1>
<h2>דף ג.</h2>
ומה שעושה קדיש בלשון ארמי ע"ש שאין מלאכי השרת מכירין לשון ארמי. וישראל מחזיקין לעצמן מעלה יתירה כאשר יודעין לשבח שבח שאין מלאכי השרת יודעין. ועיקר טעם שאין מכירין ר"ל שאין רוצין לשאת אותה התפלה לפני הקב"ה, לפי שלשון ארמי היא לשון צח וקצר וקרוב והיו צריכין המתפללין להניח לשון הקודש בעבור לשון ארמי ויהא גנאי ללשון הקודש. וזהו דאמרינן [פסחים פ"ז ב'] מפני מה הגלה הקב"ה את ישראל לבבל מפני שקרוב לשונם ללשון תורה. ולא מצינו לפרש שאינן מכירין אותו ממש, שאם מכירין לשון לעז ושאר לשונות, כל שכן שמכירין ארמית. ודוקא יחיד, אבל צבור כיון דשכינה עמהן יכולין להתפלל בלשון ארמי, כמו מחי ומסי ונטורי תרעי כדמתרץ בשבת שני חולה דשכינה עמו. אבל שמנה עשרה וכל תפלה קבועה שתקנו חכמים ליחיד כמו לצבור, אין שם כלל ארמית. והיינו דאמרינן בסוטה ותפלה בכל לשון. והאמר רב אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי. לא קשיא הא ביחיד הא בצבור. ומקשין והא תני' יוחנן כהן גדול שמע קול מבית קדשי הקדשים שהיה אומר נצחו טלייא דאזלו לקרבא לאנטוכיא. ושוב מעשה בשמעון הצדיק ששמע קול מבית קדשי הקדשים דהוה אמר סנאה לאתאה להיכלא. ובלשון ארמי שמעום. איבעית אימא גבריאל הוה, דאמ' מר בא גבריאל ללמדו שבעים לשון. והכי פי' דמקשה הכי: אם כן היכי יצא בת קול בלשון ארמי ולא דבר בלשון הקודש, וכ"ש אם יצא קול בלשון אחר שאינו לשון הקודש ולא לשון ארמי שהיה מקשה איך דבר בת קול בלשון אחר שאינו לשון קודש ולא לשון אחר. והיה סבור שהבת קול מדבר לעצמו כאדם המתאונן. ומשני שאני בת קול שעשוי להשמיע לכל העם ואין זה מלאך השרת, וכולם מכירים ארמי יותר מלשון הקודש. ואיבעית אימא גבריאל היה. כלומר ואם קשה בעיניך לומר שבת קול לא הוי מלאך השרת, תוכל לתרץ דאותו בת קול גבריאל הוה שממונה בכך ללמד שבעים לשון לבני אדם ואם כן יכול להיות שהשמיע לשון ארמי. ועוד נוכל לפרש שאין מלאכי השרת מכירין שום לשון בעולם רק לשון הקודש שזהו לשון המלאכים. ופי' אמר רב אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, פי' אפילו בלשון ארמי, ואע"פ שהוא קרוב ללשון הקודש, ולכך נתקנה כל תפלה קבועה שהיא שוה בין ליחיד בין לציבור להיות בלשון הקודש, כדי שיהיה היחיד נשמע כשיתפלל. אבל אין לומר קדיש ויקום פורקן כי אם בציבור. ולכך יכול להיות בלשון ארמי. וכן מחי ומסי ונטרי תרעא אין אומרים כי אם בציבור וכיוצא בהן. ולפי פי' זה אין הנשים נשמעות בלשון לעז כשהן מתפללות ביחיד. שאין המלאכים מביאין לפני הקב"ה שום לשון כי אם לשון הקודש שהם מכירים. אבל בציבור ששכינה שם יכולות להתפלל בכל לשון, כדשני בסוטה לא קשי' כאן ביחיד כאן בציבור. והיינו דאמרינן בפרק קמא דשבת דשני חולה דשכינה עמו, פי' מתפללין עליו אפילו לשון ארמי, והוא הדין בלשון אחר. אבל אם מתפללות בדמעה או צועקות על אונאה (או) [אז] אינן צריכות שיקבלו מלאכים את תפלתן שהרי שערי דמעה ושערי אונאה לא ננעלו. והוא הדין אם מתפללות בכוון גדול מתוך צרה, נשמעת היא אע"פ שאין מלאכים מכירין לשונה, שהרי מנשה היה מתפלל בלשון הקודש מתוך תשובתו קבל ה' את תפלתו בעל כרחן של המלאכים [ש]היו מסתמין החלונות שברקיע שלא תכנס תפלתו וחתר הקב"ה ברקיע וקבל תפלתו.
ויש עוד לפרש כי באותו זמן היה לשון העולם לדבר בלשון ארמי, ולכך תקנו לקרות הפרשה אחד תרגום עם שנים מקרא כדי שיבינו העולם בלשונם פירוש המקרא. ואעפ["כ] חייבו לומר המקרא פעם אחד יותר מן התרגום לפי שלשון הקודש הוא דבר שבקדושה עשו קריאתו עקר. ולכך כל זמן שאנו מדברים בעקר השבח להקב"ה לא יכולנו לשנות המקרא שהוא לשון תורה ולשון נביאים וכתובים בלשון הקודש ולאומרו בלשון ארמית כלשון קודש. ולכך (באו) [ראו] רבותינו כי לא יכלו לתקן יוצר ושמנה עשרה ומעריב ושום תפלה בשום לשון אחר, וכל שכן בלשון ארמי, כדאמר רב אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי לפי שאין מלאכי השרת מכירין אותו. ואע"פ שכך היתה תקנתם שיבינו כל מה שהחזן אומר בשביל הקהל ואע"פ שתפלה היא מהדברים הנאמרים בכל לשון, לא רצו חכמים לתקנה כי אם בלשון הקדש כגון מקרא בכורים וחליצה ושאר דברים הרבה. ולכך באו מסדרי התפלה והוסיפו פתיחה אחת מדעתם. שלא אמרו אברהם יצחק ויעקב, וחברוה בתחלת תפלתם ובסוף תפלתם בלשון ארמי לקדש שמו של הקב"ה בלשונם, ושהם עצמם יבינו ויענו אמן יהא שמיה רבה, שלא היו יודעין לענות שום דבר בלשון הקדש. אבל החזן צריך שיתחיל יתגדל ויתקדש שהוא לשון הקדש כיון שהוא עקר השבח כמו שנמצא בפסוק שנאמר והתגדלתי והתקדשתי, ומיד אומר שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא, שהוא תוספת שלנו וכונתנו שיבינו העולם. ומיד אומר ויתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל. וכל אלו לשון קדש הם והם עיקר השבחים. ולכך לא יכולנו לשנותם בלשון ארמי, ולכך אומר שמיה דקודשא בריך הוא לעילא מן כל ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן. ותוספת זו היא משלנו. וכמו כן הוסיפו לומר יהא שמיה רבה כלו בלשון ארמי. וכן תתקבל צלותהון, לפי שאין שם שבח להקב"ה ולכך חברוהו כלו בלשון ארמי כדי שיבינו. ולא עשינו שנוי בתפלת האבות כלל אפילו תיבה אחת לדבר בלשון ארמי. ואע"פ שהיה צורך גדול לעם שתהיינה כל תפלותינו בלשון ארמי [כדי שיבינו הם ואם לא היו יראים רבותינו לשנות היו מתקנים להתפלל כל תפלתנו בלשון ארמי ולכך] לא נתקן שום תפלה לומר ואמרו אמן כי אם בזאת, לפי שאם אינם מבינים לשון הקודש יהא אמן יתומה אם יאמרו אמן. אבל כולם היו מבינים ארמי ולכך מצוה לכלם ואמרו אמן. ולכך אומר נמי בתוך קדיש אמן יהא שמיה וגו' כי כלם מבינים. ושום עם הארץ שאינו מבין מה שהחזן אומר, או נשים שאינם יודעים להתפלל אפילו בל"ע, מבינות הן איזה ברכה אומר החזן, והוי כמו שהחזן מניף בסודרין שכלן אומרים אמן על כל ברכה וברכה. ולכך אומר בתלמוד כל העונה אמן יהא שמיה רבה, משמע שאמן מחובר למטה. לפי שאף יתגדל ויתקדש לא הבינו ואומרים אמן על מברך שאומרים אחר כך. ולכך חוזר ואומר כך יתברך שמבינין אותו כיון שאמרו מברך. ורוצין העונין לומר ידענו שאמרת שבחים להקב"ה ולא הבננו אותו שבח. אמן כן יעשה ה'. ואומר אחר כך ויתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא וכו' וכל המבינים לשון הקודש ועונין אמן על כלם, ואותם שאין מבינים כי אם ארמי עונין אמן איתברך שאמר תחלה, והם מבינים אותו כיון שאמרו כלם יהא שמיה רבא מברך ויתברך הוא מעין מברך. וכן ישתבח ארמית, דכתוב נשבח ונודה. וכן יתרומם ויתהדר, כדכתיב בדניאל מרומם ומהדר. אבל יתפאר ויתנשא ויתעלה ויתהלל אינו לשון ארמית. ועל הארמית אומר בסוף: ואמרו אמן. ואומר בסוף התפלה תתקבל צלותהון ובעותהון דכל ישראל. דאמ' במדרש תלים שהמלאך ממתין עד לאחר שהתפללו כלם ומחבר כל התפלות ועושה מהן עטרה לראש קונו ואח"כ אומר יהא שמי' רבה לקבל שלום ממנו בלשון ארמית. ויש כאן שלש עשרה עקרי שבח כנגד שלש עשרה מדות. וכנגדן הביאו שלש עשרה דברים למשכן תכלת וארגמן וגו'. ושלש עשרה דברים עשה להם הקב"ה במצרים. ואלבישך רקמה ואנעלך תחש וגו' ושלש עשרה דברים יתן להם הקב"ה לעתיד, ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה וגו'. השלש עשרה של כאן אלו הן: יתגדל ויתקדש וימליך מלכותיה [וישתבח] ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל. שירתא ונחמתא, יש כאן שלש עשרה שבחים לשמו של מקום. כלומר לשם יה, כנגד שלש עשרה מדות. ע"ש כי הוא ושמו ומדותיו הכל אחד ע"ש אני ה' הוא שמי. ומן הדין היה לומר וימלך בלשון הקודש, כמו השאר, אלא לפי שהיה לו לומר מלכותיה בלשון ארמי ולא היה נאה לומר וימלוך מלכותיה, חצי דבור בלשון הקדש וחציו בלשון ארמי. ושירתא אינו לשון שבח של רבוי וגדול, כי אין [כבודו של מקום] וישר להקב"ה בלשון יתפעל ולא יתנחם מנחמתא, כי אין כבודו של מקום לומר לו יתנחם ושום נביא לא אמר כך. ותושבחתא נמי שאמרו בלשון ארמי, לפי שכבר אמר ישתבח בלשון הקדש, לא חשש אם חזר ואמר בלשון ארמי.
קדיש כך לשונו: יתגדל ויתקדש שמיה רבה. ע"ש יגדל שמך לעולם ועד, וע"ש וקדשתי את שמי הגדול. וכתוב ביחז' והתגדלתי והתקדשתי. במכלתא, [ט"ו א'], כשישראל עושין רצונו של מקום אז מתגדל שמו של הקב"ה [רבה] על שם יה רבה. [ולמה] הזכיר שם יה ולא שם אחר בפירוש לפי שאומ' אשרי שגומר בסוף ואנחנו נברך יה, ולכך אין הברכה של אחריו מזכרת השם וכן ברכה זו במנחה שאומר אשרי ומיד אומר קדיש. ולכך רמז יה רבה. לכך הוצרך לקרותו לכל הפחות ברמז כשאומר שמיה רבה, לפי שביה ברא שני עולמים שנא' כי ביה ה' צור עולמים. בעלמא דברא כרעותיה, וכן אומר בעל הכל יתגדל שאומ' קודם קריאת ספר תורה. ואומ' שם בעולמות שברא העולם הזה והעולם הבא כרצונו וכרצון כל יראיו וכרצון כל עמו בית ישראל. וכן במעריב אומר כרצונו בורא יומם ולילה, לפי שכשברא עולמו נמלך בנפשותם של צדיקים, כדאמרינן בבראשית רבה, אבל גן עדן שזהו העולם הבא נברא קודם שנברא העולם. כדאמרינן בנדרים ובפסחים. לכך אמר כרעותיה בקדיש וכרצונו בעל הכל, בשביל גן עדן שהוא העולם הבא. ואומר וכרצון כל יראיו בשביל עולם זה שנמלך בנפשותם של צדיקים כשברא עולם זה. ובעל הכל שאומר כרצונו אומר כך בשביל שהזכיר העולם הבא ואמר וכרצון כל יראיו בשביל שהזכיר העולם הזה וזהו גן עדן שנברא בערב שבת ונמלך באדם ועם המלאכים. וזהו מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. לכך אומר וכרצון כל עמו [בית] ישראל: יראיו על העולם הזה שהזכיר וכרצון כל עמו בית ישראל אמר אח"כ. ר"ל אם יזכו. מברך לעלם ולעלמי עלמיא כמו יהי שם השם מבורך מעתה ועד עולם. ולקח לשון זה על שם ויחתנון מלכותא עד עלמא ועד עלם עלמיא. עלם כמו בסגול, ואמרי בספרי מנין לאומר יהא שמיה הגדול מבורך שעונין אחריו לעולם ולעלמי עולמים. וכענין זה בדניאל: ליהוי שמיה דאלהא מברך מן עלמא ועד עלמא. והכי אמרינן במדרש תלים ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם, מן עלמא דלא הוינא ביה ועד עלמא דהוינא ביה. וכן בישעיה כתיב, בטחו בה' עדי עד ומתרגמינן לעלם ולעלמי עלמיא. ויתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם וכן בדניאל ויתרומם ויתגדל על כל אל. ועקר ומרומם על כל ברכה ותהלה. ויתברך וישתבח ויתפאר כבר פרשנו במקום אחר. כתוב ברכו שמו וכתוב שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו. וכתוב כחתן יכהן פאר וכן ישראל אשר בך אתפאר. ויתנשא המתנשא לכל לראש. ויתהדר על שם דכתיב גבי נבוכדנצר כען אנא נבוכדנצר משבח ומרומם ומהדר ואמר בחלק בקש לגנות כל שירות ותושבחות שאמר דוד. ויש עוד ראיה שם על שם ישתבח ויתרומם. ועוד כתוב אל תתהדר לפני מלך. ויתעלה, ע"ש נעלית על כל אלהים. ויתהדר שמיה דקודשא בריך הוא. בהיכלות [פ"ז] כתוב כולם כך: תתהדר תתרומם תתנשא [תתפאר] תתברך תשתבח תתגדל תתעלה תתעלס תתעלז. מצינו כולם במקרא בלשון מתפעל. יתגדל ויתקדש דכתיב והתגדלתי והתקדשתי. יתברך דכתיב אתברך באלהי אמן וגם הוא יתברך וישתבח כ"א ולהשתבח בתהלתך. ויתפאר כתוב ויתרומם ויתעלה ויתגדל על כל אלו ויתנשא דכתי' המתנשא לכל ראש. וכתו' שניהם יחד: עתה ארומם עתה אתנשא. ויתהדר אל תתהדר לפני מלך ואין מתהדר אלא הקב"ה. ויתעלה כתו' [ירמיה נ"א] אל יתעל בשריונו, לפי שאין מתעלה בשריון אלא הקב"ה. דכתיב: ולבש צדקה כשריון. ויתהלל דכתב ויתהלל עם נחלתך. לעילא מכל ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא כדמתרגמינן וזמוריהם שחתו קרוי תושבחתא. וכן בגמרא ובקש לגנות כל שירות ותשבחות שבעולם. ר"ל כל שבחים ושירים שאדם משבח למלך בשר ודם. ואינם דומים לשבחו של מקום, כי שבחו למעלה מכולם. וגם מכל נחמתא ר"ל תתנחם בנחמת ציון יותר משאר נחמות של בני אדם. שהרי הקב"ה מתנחם בנחמתה. כדכתיב וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי. ומדקאמר למעני מכלל שהוא מתנחם בנחמתה וזה כעין לא לנו ה' כי אם לשמך תן כבוד. וכן למעני למעני אעשה. דאמירן בעלמא. ר"ל האמורין על כל העולם להללם ולשבחם. ולמעלה פירשנו למה פתח ואמר שמיה רבה ולא אמר שם יה מפורש. ועיקר הפרוש כך הוא דתיבת לעילא מהדר לעיל מיניה דאמר ויתעלה. ופי' דיתעלה ויתהלל שמיה דקודשא בריך הוא לעילא. פי' מאד מאד יתעלה למעלה למעלה. וזהו דכתיב כי גבוה מעל שמים חסדך והעיקר ויתגדל על כל אל. וכן נעלית על כל אלהים. מכל ברכתא. ר"ל על כן יתעלה זכרו למעלה, בשביל כמה ברכות שאמ' לעתיד כמו המתברך בארץ יתברך באלהי אמן. ושירתא, דכתיב ביום ההוא יהיה השיר. ותושבחתא, שייטיב לנו המקום ונשבחנו. ונחמתא ע"י כמה נביאים בשר אותנו כמה נחמות וזהו דכתיב במדרש שיר השירים כי חולת אהבה אני, לשעבר שהיתה פרוטה מצויה בכיס היה כל אחד מתאוה לשמוע דברי משנה ותלמוד, עכשיו שאין הפרוטה מצויה אין אדם מבקש לשמוע אלא ברכות ונחמות. וכן בירושלמי כל הנביאים מסיימים בדברי שבח ונחמות. ואחר שאנו אומרים מזמורים אחר תהלה וישתבח קודם קדיש זה אינו מן דין התלמוד, שלא נמצא בכל מסכת ברכות כי אם שצריך לומר תהלה לדוד שלשה פעמים בכל יום. וצריך לומר קדיש כדאמרינן כל העונה יהא שמיה רבה בכל כחו וכו' וק"ש שתים לפניה ושתים לאחריה, ולא דברו על ישתבח כלל. וכן מצינו בכל ענין תפלה דמאחר דאמר שם שמים בברכה אחת אינו רגיל להזכירו בברכה שלאחריה עד החתימה כגון אתה קדוש. ואינו אומר אתה קדוש ה', אתה חונן ה', ראה נא בענינו ה', וסומך על מה שהזכיר למעלה תחלה, ומה שאומרים רפאנו ה', לפי שכך הוא הפסוק. ואעפ"כ רמזו ואמרו שמיה לרמוז שם יה לפי מה שתרצנו אחר כך לפעמים שאינו סומך קדיש לתפלה כגון בשחר לכן אמר בעלמא דברא כרעותיה, ביה ה' צור עולמים, בשתי אותיות של יה צר העולם הזה והעולם הבא. וימליך מלכותיה בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן. לשון זה דתנחומא [תו"כ בחוקותי א'] בכפלים, כן והיה ויקרב הזמן ואותו עת בחיינו ובחיי דכל בית ישראל במהרה. רוצה המתפלל לומר שימלוך בירושלים ובציון כאשר בתחלה, ויהיה רצונו שיהיה בקרוב, מעתה דהיינו בימינו. ויאריך מלכותו לעולם דהיינו בחיי דכל בית ישראל, פי' אף לדורות העתידין להיות, והיינו דכתיב בספר מיכה ומלך ה' עליהם בהר ציון מעתה ועד עולם. וזה ענין תפלה, יהי רצון שמעתה יהיה ויאריך עד עולם מלכותו. ואין בעגלא ובזמן קריב גדול מלשון מעתה. ואמרינן נמי בגמרא על משיח דליתיה בעגל. תתקבל צלותהון ובעותהון דכל בית ישראל, ע"ש אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, ומתרגמינן בצלותי ובבעותי. ולכך סמכו זה לזה. קדם אבוהון דבשמיא, לשון התלמוד בכמה מקומות: לפני אביהם שבשמים. יהא שלמא רבא על שם יהי שלום בחיליך. ולכך שואל שלום [בפירוש] יותר משאר ברכות, לפי שאמ' תחלה תתקבל צלותהון, ואמרינן בתורת כהנים שמא תאמר [הרי] מאכל [הרי] משתה, אם אין שלום אין כלום, שנאמר ונתתי שלום, מגיד שהשלום שקול כנגד הכל. וכן הוא אומר: עושה שלום ובורא את הכל. וחיים טובים לנו ולכל ישראל ע"ש חיים שאל ממך נתת לו, ומפרש חיים טובים, שאם אינם טובים אינם כלום.
ואחר שפרשנו תפלת היום והלילה של ימות החול נפרש הכריעות של קדיש. פירש רב עמרם ה' כריעות. ורבנו משה פירש שעונין חמשה פעמים אמן. אחת ביתגדל ויתקדש שמיה רבה. שניה באמן יהא שמיה רבה. שלישית ביתברך. רביעית בשמיה דקודשא בריך הוא. חמשית בסוף ואמרו אמן. ומפרש הני ד' כריעות על שמיה רבא שאומר ג' פעמים והרביעית שמיה דקודשא כנגד מה שכתוב ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי בגוים אמר ה' צבאות. יש כאן ג' שמי בסתם, והרביעי מפורש ה' צבאות. ואם אגדה היא הרי טוב, ועוד לא פירש אמאי אמרינן שמיה דקודשא שהרי כשאמר בפסוק ה' צבאות לא אמר קדושה. אע"פ שיש לדחות לפי שאותו כתוב מפורש כי-ה-ו-ה קורהו לשון קדושה. ויש כאן לפרש ה' כריעות כמו אותן ה' הכריעות שבשמנה עשרה על פי האגדה שבבראשית רבה כמו שכתבנוה למעלה, ולכך יש כאן לומר כמו כן שכורעין ביתגדל ויתקדש ע"ש שהשתחוה אברהם בהר המוריה והוא גידלו וקדשו ראשון לכל העולם. דברא כרעותיה, דאמרינן בספרי בתחלה לא היה הקב"ה מלך אלא על השמים, משבא אברהם היה מלך על השמים ועל הארץ. ואומ' שם אברהם לא חזר מהר המוריה אלא בזכות השתחואה. וכורעין באמן יהא שמיה רבה מברך כנגד שנגאלו ישראל וברכו לאלהיהם. וכורעין כשאומרין מיד ויתברך שרומז כשם שברכוהו בגאולה ראשונה כך יתברך בגאולה הבאה שיבנה בית המקדש, דכתוב קומו וברכו לה' אלהיכם מן העולם ועד העולם. ואומר שם שנבנה בית המקדש בזכות השתחואה. וכורעין כשאומרין שמיה דקודשא בריך הוא ע"ש תחיית המתים שתהיה ביום הדין ולכך אמר דקודשא דכתוב ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה. ומדבר אותו פסוק על יום הדין והיינו כשיחיו המתים. שיחיו אף הרשעים לדונם, כדכתוב שובו רשעים לשאלה. ובאותו פסוק כתוב ה' צבאות. וכמו כן השם הרביעי שנזכר, כדכתוב כי גדול שמי בגוים הוא ה' צבאות. גם יש (כתות) [כתוב] כאן האל הקדוש ביום הדין וזהו שצרף כמו שני הפסוקים ואמר שמיה דקודשא בריך הוא. והיינו דאמר' בבראשית רבה עתידין מתים לחיות בזכות השתחואה. כריעה חמשית היא בסוף שגומר בשלום כאדם שנפטר מרבו, ואומר לו רבו לך לשלום. וזהו שאומרים יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן. ומהו אותו השלום שיהיו בנים שלא יהיו ביניהם לא עקר ועקרה. כדמפרש ביבמות וראה בנים לבניך שלום על ישראל, דלא ליתו לאנצויי.
<h2>דף ד:</h2>
ברכה אחת מעין שבע אין צריך לפרש שהרי יש בה קצת מכל ברכה וברכה שפירשנו. מכאן ואילך אומר: ברוך ה' לעולם אמן אמן והוא כלה פסוקים. ותקנו לומר י"ח פסוקים כנגד י"ח ברכות שיהיו סמוכות לגאולה, בשביל שברכת השכיבנו מפסיק קודם התפלה. ואומר ברוך ה' בשכבנו ברוך ה' בקומנו. דאמר בבראשית רבה לך יום אף לילה, לך היום מקלס לך הלילה מקלס, עשית לנו נסים ביום אמרנו לך שירה ביום, עשית לנו נסים בלילה, אמרנו לך שירה בלילה. יראו ענינו וישמח לבנו ותגל נפשנו בישועתך ע"ש כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. וכתיב לעיל מיניה צופיך נשאו קול יחדו ירננו. ואומר בלשון זה כאן להזכיר עוד גאולה אצל תפלה. וכתיב מיד כי נחם ה' עמו גאל ירושלם. ואמר כאן בישועתך, ע"ש דכתיב בתריה יראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו. ונתכון להזכיר שמחה וגילה בישועת השם ירושלם ע"ש כי אם שישו וגילו עדי עד אשר אני בורא את ירושלם. גילה ועמה משוש על שם דכתוב שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי. ושנה לשון משוש ללשון שמחה, אצל גילה, לרמז יגל יעקב ישמח ישראל וישמח הר ציון ותגלנה בנות יהודה. כל לשונות הנחמות ציון וירושלים באמת מחובר למעלה, ר"ל תגל נפשנו בישועתך ע"י אמת שנתת את פעולתנו וכרת לנו ברית ע"ש דכתוב ונתתי פעולתם באמת. וזו היא ירושלים דכתוב ושכנתי בתוך ירושלים. ונקראה ירושלים עיר האמת. ועוד ונטעתים בארץ הזאת באמת. ולפי דאמר בונה ירושלים כדדרשינן בשמות רבה משוש לכל הארץ אמר ר' יוחנן כופה של חשבונות היתה חוץ לירושלים וכל מי שמבקש [לחשוב הולך שם ומחשב שלא ישב בירושלים ויצטער שנקרא משוש כל הארץ]. מלך אלא אתה ע"ש כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו וגו' ה' צבאות אני ראשון עד בזכות קשתו טלה וכורעין מלך אלא אתה ע"ש כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו וגו' ה' צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים וע"ש ה' מלכנו הוא יושיענו בא"י המולך בכבודו. כמו שפירשנו. תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד ע"ש אמלוך עליכם תמיד, שלא נהיה עוד בגלות מימות המשיח ואילך כדאמרינן בספרי כשתפסק פורענות מישראל אינה עתידה לחזור. ועל כל מעשיו ע"ש ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. וכל זה לעתיד. ואומר קדיש עד תתקבל, ואומר שמונה עשרה ברכות ואח"כ אומר קדיש. ויש אומרים שיר מזמור לאסף. ויש אומרים אין כאלהינו. ואומ' קדיש ואינו אומר תתקבל שקודם שאמר שיר מזמור אמרו שנגמרה התפלה. ואומר יהא שלמא רבא כמו שפירשנו למעלה ואמ' בויקרא רבא גדול השלום דאין חותם בכל התפלות אלא בשלום.
השכיבנו ה' אלהינו לשלום. תפלה זו לשמירה מן המזיקין בלילה. ומדבר בלשון מפעיל, כגון ונבלי שמים מי ישכיב. ולקח לשון זה על שם בשכבך ובקומך. שמירה בשכבנו על שם ושכבת וערבה שנתיך. ואמר לשלום דכתיב ושלום יחדו אשכבה ואישן. ופרוס עלינו סוכת שלומך, ע"ש ושכותי כפי עליך עד עברי, שלא יתגרו בך פמליא של מעלה. ויש מפרשים ע"ש דכתיב אקים את סוכת דוד הנופלת. וכתב פרוס על שם פרס ענן למסך. ותקננו בעצה טובה מלפניך, ע"ש גדל העצה ורב העליליה. וכתוב עצת ה' לעולם תעמוד. ולכך אמ' שאין עצה טובה מתוקנת לעמוד ולהתקיים בלתי עצתו. ועוד ותקננו כמו ותכננו ר"ל ע"ש מי תכן את רוח ה' ואיש עצתו יודיענו. ואנו אומרים תקננו שנהיה אנשי עצתך. ועוד נוכל לפרש ותקננו בקוף ומהדר אהאי דאמ' בבראשית רבה אמר ר' אחא, בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה השטן מקטרג ואומר: לא די להן מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא מבקשין לישב בשלוה בעולם הזה. ואנו אומרים תקן לנו העולם הזה והעולם הבא בעצה טובה הבאה מלפניך מן המלמדין זכות, ולא תאמין לעצה של מקטרגים. ולכך אמר בעצה טובה מלפניך ולא אמר בעצתך, כי אל היועצים קא מהדר וכו' לומר שתיעצנו לילך בדרכיך ע"ש אברך את ה' אשר יעצני וגו'. ועוד אמרינן בספרי על כן אנכי מצוך לאמר, עצה טובה אני נותן לך לטובתך. ומתפלל שתהא עצתי לשם שמים דאמ' במדרש תלים אמ' ר' אלעזר בן ערך מקובלני מרבותי כל עצה שהיא לשם שמים סופה להתקיים. וכן באבות דרבי נתן כיוצא בו. והושיענו למען שמך, פסוק הוא. והגן בעדנו דכתיב ואתה ה' מגן בעדי. והסר מעלינו אויב דבר וחרב ורעב ורעה ויגון ומשחית ע"ש והסרותי מחלה. וכן הסר מעלי נגעך. והסר שטן מלפנינו ומאחרינו. יש שאומרים בלילה מלפני אוריאל ומאחרי רפאל לשם שמירה. ולשון זה בפרקי דר' אליעזר ארבע כתות של מלאכי השרת מקלסין לפני הקב"ה: מחנה ראשונה שר מיכאל על ימינו. מחנה שניה שר גבריאל על שמאלו. השלישית של אוריאל מלפניו. והרביעית של רפאל מאחריו. ושכינת הקב"ה באמצע יושב על כסא רם ונשא. אין לומר זה שאין ראוי למסור שמירתו רק אל ה' לבדו, והוא ישמרנו בענין שירצה או בשמירתו או בשמירתן של מלאכיו שצוה עלנו. ועוד והסר שטן, לפי דאמרינן בתנחומא, בשעה שהאדם חוטא השטן מרקד לפניו עד שגומר את העברה. ובמקום אחר כשהוא אומר ה' אחד נאכלים המחבלים לפניו ומלחשים אחריו ברוך שם וגו' ובורחים. והוא נסמך בק"ש משומרי היום לשומרי הלילה, וכשבא לישן מפקיד רוחו בידו, שנאמר בידך אפקיד רוחי שנא' נפשי לה' משומרים לבקר. ועוד והסר שטן מלפנינו ומאחרנו, דאמ' בתנחומא, יפול מצדך אלף, הקב"ה מוסר לכל אחד מישראל אלף ורבוא מלאכים שיהיו משמרים אותו, ואחד מכריז לפניו תנו כבוד לצלמו של הקב"ה, לפי שכל העולם כולו מלא רוחות ומזיקין ואין בית רובע לחללו של עולם שאין בו ט' קבין. והיאך עשויין, אמר ר' לוי פורמא בפניהם כגון חמורים של טוחנין. וכשעונות גורמים הפורמא נגלית והאדם נסטה, וכשהמלאך מכוין אז האדם בשלום. ואם שתק, מיד נזוק. ואם הוא שלם בתורה ומעשים טובים הקב"ה משמרו. שנאמר ה' שומרך ה' צלך. ולפי שעונות גורמין אנו מתפללין על השמירה. ולכך סמך פסוק לשמירה זו, מה שאין למעלה. והגן בעדנו והסר מעלינו אויב, לפי שעונות גורמין ואין מועיל לנו אפילו שם המפורש, כדאמ' במדרש תלים, הנני מסב את כלי מלחמה, זהו שם המפורש שהיו יודעין, כשהיו יוצאין למלחמה היו השונאין נופלין מאליהן, וכיון שגרמו העונות וחרב הבית, היו נופלין ביד השונאים. ולכך אמר למעלה ממנו ופרוס עלנו סכת שלומך. וזהו סכת דוד הנופלת. שאם יבנה הבית לא יסב כלי המלחמה וינתן בידנו כח שם המפורש להפיל את אויבנו כאשר מתחלה. ושמור צאתנו ובואנו מעתה ועד עולם, ע"ש ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם. כי שומרנו ומצילנו אתה, ע"ש ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך, ובצל כנפיך תסתירנו, ע"ש הסתירם בסתר פניך ה' איש מריב לשונות. וכאן מזכירו מפני השמירה לחסות בצל כנפי השכינה. בא"י שומר עמו ישראל לעד, זהו שאמר הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל. וע"ש ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם. וכן בתנחומא, יעקב [היה ישן] והקב"ה והמלאכים משמרין אותו. שנאמר ומלאכי אלהים עולים ויורדין בו, והנה ה' נצב עליו. ובשבת אומרים ופרוס עלינו סכת שלומך בא"י הפורס סוכת שלום עלנו ועל עמו ישראל ועל ירושלם. ואין מזכירין לשון שמירה, לפי שהשבת עצמו שמירה, ע"ש דכתוב ושמרו בני ישראל את השבת. וכלן סמוכין. וסכת שלום כאן בחתימה וגם למעלה באמצע הברכה נאמר ע"ש סוככים בכנפיהם. כי כשאדם ישן בעל כנפים יגיד דבר. דאמ' בבראשית [רבה], ובעל כנפים יגיד דבר, אמר ר' אלעזר אזנים לדרך ארץ. אמר ר' אבין בשעה שאדם ישן, הגוף אומר לנשמה והנשמה אומר לנפש והנפש אומר למלאך והמלאך אומר לכרוב והכרוב אומר לבעל כנפים. ולכך אנו מתפללין שתהא אותה סכיכת כנפים לנו לשלום שלא יתקטרג לנו. אבל תלמד לנו זכות לפניך.
ושלש פסיעות הם לנטילת רשות שהולך דרך אחוריו כיוצא מרבו. וחשבון שלש פסיעות כנגד שלש קדוש שאמרנו על מה שנברא כל העולם מעלה ומטה בחכמה ובתבונה ובדעת. ועוד נפרש פירוש אחר במקומו. ולכך נקבע בה השתחואה [חמשית] לפי שאומרים בסוף עושה שלום במרומיו יעשה שלום עלינו. ואימתי יהא שלום עלינו בזמן שאין בנו עקרות שכל ישראל מולידין. כדאמרי' ביבמות וראה בנים לבניך ושלום על ישראל, אימתי יהא שלום על ישראל בזמן שיש בנים לבניך דלא אתו לאנצויי על ידי חליצה ויבום. והיה לו לומר יעשה שלום לנו כדכתיב שלום יעשה לי, אלא בא לרמוז דכתוב שלום על ישראל. וגם אומרים בצרפת יהא שלמא רבא עלינו ועל כל ישראל, אך בכל אלו הארצות אומרים לנו ולכל ישראל משום שהזכיר לשון הויא דאמר יהא שלמא וכו' וכתוב שלום יהי' לי. ואינו נראה מנהג זה, דאם כן נימא כמו כן בסוף יעשה שלום לנו. ועוד שלום יהיה לי נזכר על שם כי בשרירות לבי אלך. ומן הדין שהיה לי לקבוע השתחואה על השלום דהיינו שאלת בנים, וגם אמ' במכילתא בשורה טובה נתבשרו ישראל שהן עתידין לראות בנים ובני בנים, שנ' ויקד העם וישתחו. למה השתחוו משום שנאמר וחמשים עלו בנ"י אחד מחמשה וי"א אחד מחמשים. ויש אומ' אחד מחמש מאות. וגם חנה נפקדה בזכות השתחואה. ולא נקבעה השתחואה על תחיית המתים בברכת אתה גבור לעולם ה' מחיה מתים, לפי שתחלת הברכה וסופה היא תחיית המתים ורצה לקבוע ההשתחואה שהיא תחלת הברכה משום דבר אחר וסופה משום דבר אחר. וקבעם זוגות זוגות עד שנשארה השתחואה חמשית והיא לידת העקרות לבנים וקבעוה בסוף התפלה. ויש גורסין פרק קמא דבבא קמא שדרו של אדם לאחר שבעים שנה נעשה שד, והני מילי דלא כרע במודים, וכך הוא הפירוש כמו שפירשנו שההשתחואה של מודים היא על בית המקדש שיבנה בימות המשיח, וכשאינו משתחוה עליו כראוי עד שיתפקקו כל חוליות השדרה נראה ככופר בימות המשיח ובתחיית המתים הנרמזת בסוף הודאה והוי מין ולא יזכה לחיות עם שאר המתים כיון שהוא נותן פגם בדבר לא יראה באותה טובה. כמו שהוא במדרש תלים. ולכך עצמותיו החייבות להשתחות והם הצלעות התלוים בשדרה אינם כצלעות האדם המצפים לחיות לאחר מותו, אלא כצלעות שד הם ששדים מתים כבני אדם ואינם עתידים לחיות, וזהו שכתוב ונפשי תגיל בה' תשיש בישועתו, וזהו לשון העתיד, דכתוב שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי. וכשאומר בישועתו רמז בנין בית המקדש וירושלים, כדכתיב ישועת אלהי. ועוד כתוב [חבקוק ג' י"ג] יצאת לישע עמך לישע את משיחך, וכתיב מיד כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוכה, שהן צריכין להשתחות על הישועה העתידה ולומר מי כמוכה באלים כלומר מי יוכל לעשות נפלאות אלו להחזיר מקדשך ולהחיות המתים, כדכתיב מי כמוך נאדר בקודש. וזה שעתיד להחזיר שכינתו לציון במקדשו וכתוב מיד נורא תהלות עושה פלא, ששם יעשה נפלאות על בנינו ועל תחיית המתים ולהושיע משיח וישראל, וזהו דכתיב כאן כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו. עני הוא משיח, דכתיב עני ורוכב על החמור. ואביון זהו ישראל דכתיב על העתיד ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו. וגם קורא ישראל עני על העתיד דכת' ותפארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'. ועל שם דכתוב מחזק ממנו נמצא במקום שאמר ה' בחזק יבא וזרועו מושלה לו. ומדבר על העתיד, ולכך אמר מציל עני מחזק ממנו, שגם המשיח צריך ישועה דכתיב הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור. גם הבאנו למעלה יצאת לישע עמך לישע את משיחך. ולכך בעינן שעצמות השדרה תאמרנה ה' מי כמוך להראות שאין בהן כפירה. ולכך אמר שדרו של אדם נעשה שד אבל שאר עצמות של שוק ושל ירך ושל רגל ושאר עצמות אינן יכולות להתפקק ולכרוע כעצמות השדרה שיש בכלם חוליות. ויש שגורסין חוח לאחר שבעים שנה נעשות שד, שדרו של אדם הראשון לאחר שבע שנים נעשה נחש. טעמא דחוח נעשה שד לא שמענו אבל קצת רמז יש ולא הוכחה דכתוב במקום אחר קמוש יירשם חוח באהליהם וכתיב בישעיה [י"ג כ"א] ומלאו בתיכם אוחים ושכנו שם בנות יענה ושעירים ירקדו שם. ושדרו של אדם נעשית נחש והוא דלא כרע במודים מפרשים לפי דאמרינן בברכות כי כרע כרע כחויא וכי זקיף זקיף כחזרא. ואין כן עקר הגירסא אלא להיפך, כי כרע כרע כחזרא והוא מקל שצריך לכרוע בבת אחת, וכי זקיף זקיף כחויא כנחש. ענין נחש שהוא מעוקל, וזוקף תחלה הראש מעט מעט ואחר כך הגוף מעט מעט.
ועושה ג' פסיעות דאמרינן ביומא ולאחר תפלה פוסע ג' פסיעות בכריעה. ואח"כ נותן שלום לשמאלו שהוא ימין הקב"ה ואח"כ נותן שלום לימינו שהוא שמאל של הקב"ה. וח"ו אינו נותן שלום להקב"ה ולא מחזיר. שהנותן שלום לרבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל. וגם משה אמר להקב"ה, כלום יש עבד שנותן שלום לרבו. ועוד שאין בגמרא ואחר כך נותן לו שלום, אלא לאחר נותן שלום. והכי פי' כי כשהתלמיד או העבד נפטר מרבו נותן לו רבו שלום ואומר לו לך לשלום. ולכך מיד שאמר הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ועשינו ג' פסיעות, אנו רומזין שהקב"ה יאמר בשמאלי לך לשלום ואח"כ לימינו, ע"ש יפול מצדך אלף ורבבה מימינך. ולפי שהתפילין בשמאל יותר צריך שמירה לימין האדם משמאלו, דכתוב מימיני בל אמוט. ומה דכתוב יפול מצדך ר"ל ישכון מצד שמאלך אלף מלאכים לשמרך ורבבה ישמרוך מימינך, כמו על פני כל אחיו נפל דאמר' בתנחומא מהו יפול מצדך אלף משלימין עליו, כדכתוב וממנשה נפלו על יהודה. אמר ר' יצחק למה מן הימין רבבה ומן השמאל אלף, לפי שהשמאל אינה צריכה מלאכים הרבה מפני שהשמאל של הקב"ה כתוב בתפילין. וכן במדרש תלים יפול מצדך אלף לשמרך, ורבבה לימינך לפי שהימין שולטת בכל המצות והשמאל אינה שולטת אלא במצוה אחת והיא התפילין. וזהו פירוש אחר. משמע שהשמאל אינה זוכה לשמירה מרובה, כמו הימין. ובבמדבר רבה אמר יפול לשון נפילה ממש דאמר תמן לא אמר' יתמסרון לך אלא יפול. אם באים אלף מזיקין הם נופלין לפני יד השולטת על אלף מצות. ואם רבוא הם המזיקים הם נופלים לפני היד השלטת במצות הרבה. ולא ידעינן איך קורא למצות תפילין אלף מצות. אלא ר"ל מצות השמאל הם במספר ושל ימין בלא מספר. וקודם שעשינו שלום עושין ג' פסיעות ולא יותר. ע"ש דאמ' בתנחומא והיה בכל הארץ נאם ה' פי שנים יכרתו ויגועו, אלו האומרים שני רשויות הן רשעים. והשלישית יותר בה, שאין מתיצבין בעולם אלא בגאולה שלישית. ראשונה גאולת מצרים. שניה גאולת עזרא. שלישית גאולה שאין לה הפסק. וכל זמן שאנו עושין ג' פסיעות לא יכולנו ליתן השלום, שאין דרך לדבר לרבו דרך הילוכו כי אם בשעה שעומד. ומן הדין היה לומר שלום שלום לפני ג' פסיעות כדרך העבד לרבו שנוטל רשות כשהוא לפניו ואח"כ הולך לו. אבל ודאי אם היה יכול לתת שלום להקב"ה היה עושה. אבל כיון שאינו נותן לו שלום אלא אומר תן לי שמירתך ותאמר לי לך לשלום, אינו צריך לזה כל זמן שהוא לפני רבו. אבל אחר שנפטר ממנו הוא מתפחד ואומר לו מרחוק מעתה אני צריך שתצוה מלאכיך לשמרני אחר שנפטרתי ממך. וראיה גדולה לדבר השלום הזה לבקש שלום דשמירה הוא. ולא לתת שלום להקב"ה שהרי אביי ושאר האמוראים היו אומרים תחלה שיתן שלום לימינו תחלה ואחר לשמאלו (כמה) [כמו] היו טועין, וכי לא היו יודעין שדרך ארץ הוא לתת שלום לימין תחלה, דאותו ימין שנותן לו שלום, אבל ודאי היו סבורין כיון שאני מבקש שמירה יש לי ליתן תחלה כבוד לימיני יותר משמאלי. ואמר לו רבה אע"פ [כן] יש לו לבקש תחלה שמירה לימינו של הקב"ה מטעם סברא ומטעם הפסוק שמביא שם יפול מצדך אלף ורבבה מימינך. והוא דרך משל כמו שאמרו רבותינו ובמדרש וכי יש שמאל וימין לפניו וכו'. ואנו רומזין בזה מאחר שיש לך הנאה ממנו בתפלתנו כדאמ' הקב"ה אין לי הנאה בעולמי אלא בשעה שהם אומרים לפני ק' ק' ק'. וכן הקב"ה נהנה מעולם זה דאמ' בבראשית רבה בונה עולמו ומחריבו בונה עולמו ומחריבו עד שבנה עולם זה ואמר דין הניין לי אינון לא הניין לי. ואמר בבראשית רבה לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן אתמה, שמא את שלום הצאן. הדא שאדם צריך לשאול בשלום מי שיש לו הנאה ממנו ואמר ר' צריך הקב"ה שישאל בשלומנו. אותן בני אדם שסוברין שנותן שלום להקב"ה אומרים שמותר לעשות כך כי חזרת שלום הוא שמחזיר לו על מה שאמר תחלה עושה שלום במרומיו יעשה שלום עלינו, והוי כמו שהקב"ה נותן שלום למתפלל על כן המתפלל מחזיר לו שלום אחר שעשה ג' פסיעות, והחזרה מותרת אפילו לרבו, דאמ' בכל התלמוד כדי שאלת תלמיד לרב, והיינו חזרה שאומר לו דרך כבוד שאומר שלום עליך רבי. ואינו נכון.
ועוד בכל צרפת אומרים תחלה לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה, ומיד אומר ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם כמו פסוקים רצופים בהלל. ולכך נסדרו כאן לפי שאמר תהלת ה' ידבר פי ויברך וגו' בא לומר אבל לא לרשעים יהללויה, אבל אנחנו נברך יה. ורמז הוא דאמר במדרש תלים בעולם הזה מקלסין אותו בשתי אותיות ולעולם הבא בשתי אותיות, שנא' ביה ה' צור עולמים. ואפילו אין אומרים לא המתים יהללו יה יש לומר ואנחנו נברך יה, כדאמרינן במדרש תלים בסוף כל הקלוסים אומר אדם תהלת ה' ידבר פי תהלה לקלוסו של מקום. וזהו שאמר בפרקי דר' אליעזר אין תפלתם של ערלים נכנסת לפני הקב"ה. שנאמר לא המתים יהללו יה. אבל ישראל שהם נמולים תפלתם (נשמעת) נכנסת לריח נחוח שנא' ואנחנו נברך יה וגו' הללויה. ומפני התפלה אנו אומרים אותו אע"ג דלא כתוב הללויה בתהלה לדוד.
אל מלך נאמן שמע ישראל, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ואהבת את ה' אלהיך. ויש כאן רמ"ח תיבות עד ה' אלהיכם אמת עם אל מלך נאמן וברוך שם, לשמור רמ"ח אברים שבאדם כדאמרינן בתנחומא ובשאר אגדות. ואע"פ שצריך לקרותו עוד על מטתו. דאמרי' במדרש תלים ומייתי לה בירושלמי תניא הקורא קרית שמע בבית הכנסת שחרית יצא ידי חובתו. ערבית לא יצא ידי חובתו, אלא אם כן חוזר וקורא על מטתו. מה טעם, כדי להבריח את המזיקים. לכך יש אומרים אותו כולו על מטתו עד אלהיכם אמת, לומר כל הרמ"ח תיבות לשמור כל רמ"ח אבריו דכתיב שמור מצותי וחיה. שמור רמ"ח תיבות שלי ואשמור רמ"ח אברים שלך. ויש שאינן מדברין על מטתם אחר שקרא שמע דאמרינן בירושלמי ר' פלוני הוא וקרי וחזר וקרי עד דפקע גו שינתיה. ובני יעקב אמרו אל מלך נאמן פי' שאע"פ שנסתם הקץ מיעקב אבינו שהיה רוצה לגלותו לנו, אל מלך נאמן שיגאלנו, ואפי' יתמהמה חכה לו. ויעקב אמר ברוך שם כבוד וגו' ולכך הם רמ"ח עם אל מלך נאמן, ואין זו תקנה חדשה של חכמים כי בשעה שאמר יעקב ברוך שם וגו' אמרו בניו אמן. שאם היתה תקנת חכמים שסידרו התפלה, איך אמרו שק"ש הוא רמ"ח תיבות ע"ש העתיד לתקן. ועוד יש לפרש לפי שיש בק"ש י"א ה' הויה ונקראין באד' לפיכך נחשב ע"ש לשתי תיבות והוו הט' להשלים החשבון, ונתנו עוד שנים כנגד שנים צירים שיש באשה כדאמרינן בערכין. ואע"פ שיש לה עוד ב' דלתות, אין לרמוז, דפשיטא אין צירים בלא דלתות.
<h2>דף ו:</h2>
וכתב רב אחא ז"ל דברכת אירוסין בעשרה כמו ברכת חתנים שהכל הוא על עסקי מקור (וחותמים ברוך א"י (גאל) [מקדש] ישראל). ויש אומרין אותו [א"ה, קאי על נוסח הברכה "והתיר לנו הנשואות על ידי חופה וקדושין"]. ומן הדין היה לנו לומר על ידי קדושין וחופה אלא ר"ל ע"י חופה שגומרת אחר קדושין. ולפי שלא יבעול אדם את ארוסתו הקדים חופה תחלה לומר כל זמן שלא עשה חופה כאלו לא עשה כלום. ואלו היה אומר על ידי קדושין וחופה הייתי אומר מותרת היא על ידי קדושין. ומכל מקום צריך חופה לבסוף בשביל דחופה יש לה קול יותר מקדושין. ובשביל שלא יאמרו העולם שלא שמעו הקדושין זו היא זונתו הצריכו חופה ולא לחובה אחרת, או כדי לירשה אם תמות ולהטמא לה, ולכך מקדים חופה תחלה לומר שאסורה היא לו עד שתעשה החופה. ושותה אותו כוס ומברך על כוס אחר ברכת נשואין. ויש מברכין ברכת ארוסין ונשואין בכוס אחד. ויש (לשמוח) [לשמחו] בתופים ולרקוד בחלילין כדאמ' בפרקי דרבי אליעזר עשר חופות עשה הקב"ה לאדם בגן עדן, והיו המלאכים מתופפים בתופים ומרקדין בנקבים, שנא' תפיך ונקביך ביום הבראך. והחזן צריך שיברך ברכת חתנים כדא' תמן והקב"ה כחזן. מה דרכו של חזן עומד ומברך לכלה בתוך חופתה כך הקב"ה עמד (ומברך) [וברך] לאדם ולעזרו. שנא' ויברך אותם אלהים. ויש לתמוה, מנין לנו שום שרש בעולם למה אנו עושים חופה ומה ראו חכמים לעשות חופה לא לגמר ולא לקנות כרב הונא דאמר חופה קונה. ויש לומר דחופה היא רמז לצל ענני כבוד שעשה הקב"ה לישראל קודם מתן תורה ואחר כך קדשם מיד בהר סיני בתורה ומצות. ולכך אומ' על [ידי] החופה תחלה. ולכן עושין ברכת ארוסין תחלה לפי שמתן תורה ומצות הן העיקר.
ברכת חתנים. על ענין חתן הבא לקדש יש מברכין קודם קדושין כשאר ברכות שמברכין קודם לעשייתן. ויש מברכין אחר קדושין כיון שהחתן אינו מקדש אינו מברך, אינו דין שהאחר יברך קודם, שמא לא יקדש ונמצא שברך לבטלה. וכן אומ' שלא יברך אבי הבן להכניסו עד שימול המוהל. שאין לתלות ברכתו במעשה האחרים. אבל כיון שמל אין לאבי הבן להמתין עד שתעשה הפריעה, שהרי מברכין על המילה ולא על הפריעה. ואע"פ דמל ולא פרע כאלו לא מל. בא"י אמ"ה אשר קדשנו [ב"ו] על העריות. דכתוב והתקדשתם קדש עצמך במותר לך ולא בעריות. ועוד דאמ' במדרש תלים והתקדשתם והייתם קדושים מה כתוב בתריה ושמרתם את חוקותי אני ה' מקדשכם, אימתי הקב"ה מקדש את ישראל בזמן שהם שומרים את חוקיו, ומה הם החוקים אלו הם העריות. ועוד לכך רמז אסור עריות בשעה שמקדשה, לפי שהנושא אשה מוחלין לו כל עונותיו מדכתוב מחלת בת ישמעאל, ואנו אומרים בענין זה ואסר לנו את העריות שלא לגלותם כי אם המותרות, אף אתה אל תגלה את חרפתינו ותכפר עונותינו. וגם לכך קורין בעריות ביום הכפורים לומר רבון העולמים הזהרתנו שלא לגלות ערוה גם אתה לא תגלה אותנו ביום הכפורים ותכפר על כל פשעינו ותסלח לכל עונתינו. ואסר לנו את הארוסות. פי' ארוסות שלנו. דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ומה שהזכיר איסור הארוסות עם הנשואות לפי דאמרי' במכילתא ר' נתן אומר גן נעול אלו הנשואות, מעין חתום אלו הארוסות. וזהו שאמר רבינו יעקב שצריך לומר והתיר לנו את הנשואות, אע"פ שיש לומר דודאי כי היכי דמיירי בנשואות של אחרים כמו כן בארוסות דאחרים. מכל מקום בא המברך לומר דדוקא בשל אחרים שתיהן אסורות, אבל שלנו הארוסות אסורות והנשואות מותרות. ועוד יש לומר דהתם בשיר השירים מיירי בנדה דכתוב גבה סוגה בשושנים וזהו גן נעול אלו [אף] הנשואות שלנו כיון שהן נדות. מעין חתום אלו הארוסות אע"פ שאינן נדות, [וזה המברך מדבר על ארוסות שאינן נדות], ועל נשואות נדות ששתיהן אסורות לבעל. ולכך נהגו בצרפת להטביל הכלה קודם ברכת נשואין. וזהו שאמרו רבותינו כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. והיינו לפי שסמך שלמה שעשה שיר השירים איסור ארוסות שאינן נדות אצל איסור נשואות נדות דכתוב גן נעול אלו הנשואות מעין חתום אלו הארוסות. והתיר לנו הנשואות על ידי חופה וקדושין. יש שאין אומרין כלל על ידי חופה וקדושין, וחותמין בא"י מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקדושין. להכי נקט חופה ברישא דמינה סליק דקאמר והתיר לנו את הנשואות. ויש מפרשין שלפיכך (אינו) אומר חופה ואחר כך קדושין רמז למה שעשה הק' קודם שנתן את התורה לישראל הכניסן לחופה היינו ענני כבוד ואחד כך נתן להם את התורה שהיא כקדושין שנתקדש שמו על עמו ישראל.
בא"י אמ"ה שהכל ברא לכבודו. על אסיפת העם הוא מברך כך. וכתוב בורא את הכל, ורמז כי ב' את שכינתו שנקראת כל שהוא בשמים ובארץ לכבודו וזהו כי כל בשמים ובארץ. וכתוב כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו. ולפי דכתוב מיד יצרתיו אף עשיתיו מברכין מיד. בא"י אמ"ה יוצר האדם. יש מפרשים דמהדר לכל אדם והדר מברך אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו, ויש מפרשין לפי דשתי יצירות היו זכר ונקבה בראם. ואפי' למאן דאמר זנב היה ועשה ממנה חוה הא נמי קרי שתי יצירות. או כדאמר' בתנחומא, שתי יודי"ן גבי אדם, יצירה בעולם הזה ויצירה לעולם הבא. פי' תחיית המתים. בא"י אמ"ה אשר יצר את האדם בצלמו. דכתוב נעשה אדם בצלמנו. ועוד כתוב כי בצלם אלהים עשה את האדם, ומפרש המברך בצלם שאמרתי לא צלם ממש שאין לבורא לא צורה ולא גולם, אלא דמיון תבניתו אנו עושים בדבור בעלמא שיש לו דמות תבנית בעבור שיהא חמור [המור'] לכל אדם להרוג את חבירו ולהרע לו. כדדרשינן בסנהדרין כי קללת אלהים תלוי משל לשני בני אדם האחד מלך ואחד נתפס ללסטיא כו' ועוד שיש יקר בעיני כל אדם לכבד את חבירו כיון שהוא בדמות הבורא. וזהו דכתוב בתורת כהנים ואהבת לרעך כמוך, זהו כלל גדול בתורה. ור' עקיבא אומר כי בצלם אלהים עשה את האדם כלל גדול יותר ממנו. וזהו שאמר במדרש תלים אשרי האיש, אשריהם הצדיקים שהם מדמים את הצורה ליוצרה ואת הנטיעה לנוטעה. דכתוב שמש ומגן ה' והנה כבוד ה' וקולו כקול מים רבים. וכבר כתבנוה למעלה. והתקין [לו] ממנו תקנה עשה לו. אם זכה עזר ואם לא זכה כנגדו אינה תקנה אלא קלקלה. בנין עדי עד, דאמרינן בעירובין עשה אשה כבנין רחבה מלמטה קצרה מלמעלה. כלומר יתקיים בנין זה לעולם. וזהו ויבן ואומר עדי עד אפשר תחיה כל ימי [ימיו]. ועוד ר"ל לא היתה אותה תקנה לאדם הראשון בלבד כי לכל אדם. עדי עד, כמו לדור ודור, ולא תמצא אדם שלם בצלעותיו. בא"י יוצר האדם.
שוש תשיש ותגיל עקרה. שוש תשיש אתה החתן, להקב"ה מדבר, ע"ש שוש אשיש בה'. וכתוב כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה. ותגל עקרה, היא הכלה, ע"ש רני עקרה לא ילדה [או יש] לומ' שוש תשיש, ותגל הכל מהדר אעקרה. בקבוץ בניה לתוכה דכתוב ברני עקרה וברחמים גדולים אקבצך. בשמחה על שם פצחי רנה וצהלי. כאן אומר גבי ירושלים שוש אשיש ובגבי רעים אהובים אומר שמח תשמח כדאמ' בתנחומא, לפי שנאמר בירושלים שמחו את ירושלים וגילו בה כל מאהביה וכתוב נמי ובני ציון גילו ושמחו בה' אלהיכם, וכל זה שמחה כפולה. אבל כנסת ישראל אמרה שוש אשיש ושישה גדולה משמחה, מה ראה ישעי' שאמר בה' ולא אמר באלהים לפי שכל השמחות היתה צרה אחריה, מפני שהם באות על ידי בשר ודם לפיכך כתב בשמחה [שי"ן] שמיחה. אבל שישה זו אין אחריה צרה לפי שהיא באה על ידי ה', שכל מקום שהוא אומר ה' מדת רחמים. וברכה זו שאמרנו על שם אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי וכתוב פצחו רננו יחדו חרבות ירושלים כי נחם ה' עמו גאל ירושלים. בא"י משמח ציון בבניה. כדאמ' בתנחומא ובמה עתיד הקב"ה לנחמה בקיבוץ בניך בתוכה לשמחה.
שמח תשמח רעים אהובים. אלו השושבינים ויתנה למרעהו מתרגמינין שושבינה. כדאמ' בפרקי דרבי אליעזר כמו רעים המשמרים את החופות גבי אדם הראשון. כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. כאשר שמחת יציר שלך וזהו אדם ששמחו הקב"ה עם השושבינים כדאמ' בבראשית רבה אמר רב יהודה ב"ר סימון מיכאל וגבריאל היו להם שושבינים. אמר ר' שמלאי מצינו בהקב"ה שהוא מברך חתנים ומקשט כלות. ויש אומרים שיש באגדה שהיה הקב"ה מוליכה לפניה ומיכאל וגבריאל אחד לימין ואחד לשמאל. דאמ' בפרקי דר' אליעזר והיו מלאכי השרת הולכים לפניו כמו רעים המשמרים את החופות, שנ' כי מלאכיו יצוה לך ואין דרך זו אלא דרך חתנים והקב"ה כחזן, מה דרכו של חזן עומד ומברך לכלה בתוך חופתה כך הקב"ה עמד וברך לאדם ולעזרו, שנאמר ויברך אותם אלהים. ומכך נהגו העולם לעשות חזן ביום חופתו לכבוד המקום שעשה עצמו כחזן לכבוד החתן. בא"י משמח חתן עם הכלה. כל אלו סמוכות לחברתה, ויותר הארכנו בחתימה ובפתיחה במקום אחר. בא"י אמ"ה אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה. אגב דשייכא בריאה בחתן וכלה אמר לשון בריאה בששון ושמחה. והן נהרות למעלה כדאמ' בהיכלות, נהרי שמחה נהרי ששון נהרי גילה נהרי אהבה נהרי רעות נהרי רצון משתפכין ויוצאין לפניו מלפני כסא הכבוד. ולכך נהגו העולם לשפוך היין (לפניה) של ברכה [לפניהם]. ועוד כדאמר בכתובות שחבית היו מביאים לפניו כשהיתה בתולה. ונהרות אלו שאומרין בהיכלות הן לשמוח חתנים וכלות. וזהו אשר ברא ששון ושמחה לשמח בריאה של חתן וכלה. וזהו דכתיב נחם כל חרבותיה ששון ושמחה ימצא בה. והעיקר על שם שדבר למעלה בשמחת ירושלים, וכתוב כי אם שישו וגילו עדי עד אשר אני בורא כי הנני בורא [את] ירושלים [גילה] ועמה משוש, וגלתי בירושלים וששתי בעמי. וזהו דכתוב בריאה שמצינו בשמחה ובששון. והוא הדין לכל מיני שמחה. ואז יהיה הקב"ה כחתן וירושלים ככלה. ובריאה ר"ל ששון ושמחה ממש כענין בריאה. ועל שם שהזכיר שמחת חתן וכלה אמר מהרה ה' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצת ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן קול כלה. לא כתב ישמיע כי אם ישמע, לפי דאמ' במכילתא שמחה לישראל שמחה לפניו שנאמר וגלתי בירושלים וששתי בעמי, וכתיב כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך.
וזהו דאמר' בהיכלות נהרי שמחה וששון משתפכין לפניו, וזהו שמחה לישראל שמחה לפניו. גילה רנה דיצה וחדוה אהבה אחוה ושלום ורעות. וכן יש בהיכלות שהבאנו גילה אהבה ורעות. ויש כאן עשר פעמים עניני השמחה אצל חתן וכלה על שם עשר ספירות המסכימות בשמחתם. ועוד לכך נתכוון לחבר עשרה מיני שמחה על שם עשרה מיני שמחה שעתיד הקב"ה לחדש לעתיד, כדא' בשמות רבה וחדשות אני מגיד וכי יש חדשות לעתיד לבא אלא מוצאין אנו עשרה דברים עתיד הקב"ה לחדש לעולם הבא להאיר עולמו. מוציא מים חיים מירושלים, והאילנות יעשו פירות כל חודש. ויבנו [כל] ערים חרבות. ויבנה ירושלים באבני ספיר. ופרה ודוב תרעינה, וכרת ברית עם ישראל ועם החיות (והחיות) [והעופות] והרמשים ואין עוד בכי ויללה. ואין עוד מת דכתוב ובלע המות לנצח. ואין עוד אנחה ויגון, אלא הכל שמחים. דכתוב ובאו ציון ברנה. ולכך יש כאן עשר מיני שמחה. וכן בהפטרה של רני עקרה ככתוב בפסיקתא פצחי רנה וצהלי, עשרה שמות נקראו לשמחה, גילה עלסה שמחה עליצה פציחה רנה צהלה חדוה הרעה. ויש דמפק' הרעה ומעיילי דיצה ולפניו תדוץ דאבה. מקריתא [מקריתעא] בחדא חפיתא הרעה היינו רעות ומתחלפין הם במקצת בין אותם של כאן שאנו אומרים ובין אותם דפסיקתא. שהרי אנו אומרים רעות ודיצה ואינו מונה שם כי אם אחת מהן. גם מונה שם עלסה ועליצה ואין אנו אומרים אותם. ונתננו קצת טעם לדברים וכתבתים לי במקום אחר ולא כתבתים כאן. והעיקר כדאמר בפסיקתא לובש הקב"ה עשרה לבושים כנגד עשרה פעמים שנקראת כנסת ישראל כלה, והוא החתן. וזהו דכתוב כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך. מהרה ה' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון קול שמחה קול חתן וקול כלה, פסוק הוא בירמיה. ואין אומרים מערי מפני שאותו פסוק בקללה.
קול מצהלות חתנים מחופתם [ע"ש פצחי רנה וצהלי, ונערים ממשתה נגינתם] ממשתה, על שם [דכתיב וזקנים משער שבתו בחורים מנגנתם ואומ' עדיין תחזור ירוש' לקדמותה, וי"א קול מצהלות חתנים] דאמ' אין חופה בלא סעודה ונערים מנגינתם. ותימה הוא לאלה שני המנהגים, דכיון דכתוב ובחורים מנגניתם איך אנו אומרים ונערים. ולעיל מיניה כתוב ונערים בעץ כשלו ועל אותו פסוק (אין) [איך] אנו אומרים ונערים מנגינתם ותימה הוא לאלה שני המנהגים. ונראה בעיני לפי דכתוב ובחורים טחון נשאו ואמ' באיכה רבתי לשון נקייה הוא דכת' ויהי טוחן בבית האסורין ר"ל, מעין תטחן לאחר אשתי, לפי שהיו מביאין את הבחורים למשכב והיו עושין המון גדול כעין ריחים ולעתיד לא יעשה על הבחורים המון של זנות אלא המון של חופתם, ויהיה בכשרות. ונערים בעץ כשלו שעושין עליהם המון בע"ז שלהם שמביאים אותם לידי שמד ומכריחים אותם לנגן בבית ע"ז שלהם, לפי שקול נערים ערב. ולעתיד יעשו הנערים המון לנגן בחופות החתנים. על כן אנו אומרים ונערים מנגינתם. ועוד יש לפרש ונערים ממשתה נגינתם אלו הצדיקים המשוררים לשמח את החתנים דאמ' במגילת רות וכה תדבקין עם נערותי אלו הם הצדיקים שקרוים נערים דכתוב התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך. וכן ושתית מאשר ישאבון הנערים זה שמחת בית השואבה ששואבין ברוח הקודש.
ויש כאן חמשה קולות קול ששון קול שמחה קול חתן קול כלה קול מצהלות חפות חתנים. ופסוק הוא וקול חמשי זה אינו שם, אבל קול חמשי שיש שם (קול) [הוא] קול הודו לה' כי טוב ומפרש מאחר דחתן וכלה באמצע הקולות וקול אומרי' הודו לה' סמוך לו יש לומר שחייבין לומר חמשה קולות לחתן וכלה שהרי הקב"ה הנזכר שם הוא החתן על כנסת ישראל דכתוב ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך והיינו דאמ' בברכות והמשמחן זוכה לתורה, שנתנה בחמשה קולות. ברכה זו פותחת בברוך שאינה כסמוכה לחברתה כיון שאומרים אותה יחידה כשאין שם פנים חדשות מפעם ראשון ואילך. כאן חותמין עם הכלה שהרי על חתן זה נאמרה ברכה זו [ואמ' זו]. ואחר שנעשים החופה ועושים סעודה שבעה ימים כדאמר בפרקי דר' אליעזר כשנשא יעקב את לאה עשה משתה שבעת ימים, דכתוב מלא שבוע זאת. אומרים בברכת המזון, שהשמחה במעונו, ר"ל, השמחה שאנו משמחין חתן וכלה לא מאתנו השמחה כי השמחה במעונו, כלומר שאין לפניו עצבות. ולפניו רקיע ששמו מעון, ושם נהרי ששון נהרי שמחה. ומצות הזוג שלנו הוא גם על זה שאמר הקב"ה לשבת כנסת ישראל היא בן זוגך והוא צדיק יסוד עולם ומשם באות כל הרוחות וכל הנשמות ולכך עיקר בשבת על שם שנתן לשבת בן זוג. וכן הוא בבראשית רבה אמרה השבת לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג. אמר לה הקב"ה כנסת ישראל בן זוגך. ולכך הרגילו העולם לעשות נשואין בשבת אחר שנתבטל ב"ד שהיו דנים על טענת דמים ובתולים ולזכור אותה השמחה הגדולה שהיה במעון שלו נברך שמך על השמחה שהיה במעונו. וגם באדם וחוה נטל הקב"ה כוס של ברכה וברכן.
<h2>דף יא.</h2>
מתחיל והוא רחום יכפר עון קודם שיתחיל ברכו ולא קודם יוצר, לפי שיש קרבנות ביום, ולא הוצרך להזכיר פסוק של כפרה. אבל אין קרבנות בלילה, לפיכך הוצרכנו להזכיר כפרה. כך יש בתשובות. מעריב. בא"י אמ"ה אשר בדברו מעריב ערבים בחכמה פותח שערים. ורבנו משה לא כתב אשר בדברו אלא מעריב ערבים ע"ש דכתיב בין הערבים שיש בכל יום שני ערבים הראשון בשבע שעות להקרבת קרבנות ולהתפלל במנחה גדולה, והשני בלילה ע"ש ויהי ערב ויהי בקר. ומפרש בסמוך כיצד על ידי שגולל חושך מפני אור ואור מפני חושך. בחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עתים, רמז כי בחכמה אינו אלא פותח, ובתבונה פועל אחריה יותר. והחכמה והתבונה הכל שלו. ואמר פותח שערים ע"ש ודלתי שמים פתח. ועוד בחכמה פותח שערים שערי שמים ושערי הארץ לבריות. הטל מן השמים והלחם מן הארץ. וכשהוריד המן לישראל שנה והחליף הכל דאמר במכילתא רשב"ג אומר בא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה. ולפי שהיו חביבין עליו שנה עליהם מעשה בראשית ועשה להם תחתונים עליונים ועליונים תחתונים, לשעבר היה הלחם עולה מן הארץ והטל יורד מן השמים, דכתיב אף שמיו יערפו טל. ועתה נתחלפו הדברים. הלחם יורד מן השמים והטל עלה מן הארץ דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, וכתיב ותעל שכבת הטל. ועוד משנה עתים, על שם זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו. ולקח לשון התלמוד נשתנו עליו סדרי בראשית. ועוד משנה עתים דאמ' בירושלמי בפרק תפלת השחר מהיכן למדנו שלש תפלות, בשביל שלשה פעמים שהיום מתשנה על הבריות. בשחר צריך לומר מודה אני לפניך שהוצאתני מאפלה לאורה. במנחה צריך לומר כשם שזכיתי לראות חמה במזרח כן זכיתי לראותה במערב. בערב הוא אומר כשם שהייתי באורה והוצאתני לאפלה כן תוציאני מאפלה לאורה. מחליף את הזמנים, לפעמים ממהר היום לצאת יותר מדרכו, כגון וילן שם כי בא השמש. וכן הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחורנית עשר מעלות. וכן לנקדימון בן גוריון במסכת תענית, נמצא מחליף זמן היום לזמן הלילה. ועוד מחליף זמנים ר"ל שמחליף ומבלבל סגנון הכוכבים על שם אות השרים, ע"ש יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים. מסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע ע"ש התוציא מזרות בעתן ר"ל על סדר שצ"ם חנכ"ל, ועל סדר טש"ת הא"ב מע"ק גד"ר. ולקח לשון משמרות ע"ש כך וכך משמרות הוי הלילה. ואמר ברקיע ע"ש יהי מאורות ברקיע השמים. כרצונו בורא יומם ולילה, רמז שלא לקח רשות שלא נבראו המלאכים עד יום שני. ר"ל שברא אור היום לבדו וחושך הלילה לבדו. מתחלה היו משמשים ביחד עד שרצה שלא ישמשו לבריות זה עם זה, ואמר בענין זה יהיה יום ובענין זה יהיה לילה שיגלל האור מפני החושך והחושך מפני האור מכל מקומותיהן מלמעלה הן מלמטה הן מאויר הבריות אלא כך הוא שמעביר היום לצד אחד ומביא לילה לא שיסלקנה ממש ויוליכנה למקום רחוק, אלא שמבדיל בין יום ובין לילה, וזאת היא הארץ שמבדלת בין זה לזה כשהיום בינינו והלילה למטה מן הארץ, וכשהלילה בינינו היום למטה מן הארץ, וזהו ויבדל בין האור ובין החושך כמו שפירש ר"ש ראה כי האור טוב ואין נאה לאור ולחושך שיהיו משמשין בערבוביא, מכלל שבתחלה היו משמשין בערבוביא. ה' צבאות שמו, לפי שרצה לומר ימלוך כדכת' ה' צבאות אני ראשון ואני אחרון. אל חי, כדכתיב אלהים חיים. וקיים ע"ש ומלך עולם. תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד. תמיד, ר"ל מעתה ימלוך עלינו ולא יניחנו בגלות על שם ומלך ה' הר צבאות בהר ציון ובירושלים מעתה ועד עולם. תפלה היא שמתפלל הנביא שימלוך מעתה. בא"י המעריב ערבים. ולכך מזכיר לשון זה של מעריב ערבים, על שם שנגה היום והערב בא מאליו, וזהו תשת חושך ויהי לילה. ולכך אמר תחלה אשר בדברו מעריב ערבים שלא רצה ליחד שמו על החושך, דאמ' בבראשית רבה אמר ר' אלעזר לעולם אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה, ויקרא אלהים לילה אין כתוב כאן אלא ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה. אבל בחתימה קצר דבריו ואמר המעריב ערבים. ומה שאמר מעריב ערבים, לשון רבים ולא אמר ערב, כמו יוצר אור, לפי דכתיב בין הערבים. ובכל יום יש שני ערבים, מנחה גדולה מכי ינטו צללי ערב ומנחה קטנה שמתחיל הקטורת ר"ל שעברו אותם שני ערבים. אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת, על שם אהבת עולם אהבתיך. תורה ומצות חקים ומשפטים אותנו למדת, על שם וזאת המצוה והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהיכם וגו', וכתוב תורה צוה לנו משה. על כן ה' אלהינו בשכבנו ובקומנו, ע"ש בשכבך ובקומך. נשיח בחקיך, ע"ש ועבדך ישיח בחקיך. ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורתך ע"ש פקודי ה' ישרים משמחי לב. ונעלוז הוא שמחה יתרה ע"ש שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, וכן ששתי כעל כל הון. בהיכלות כתוב התעלז וכת' נמי ועלז בה. לעולם ועד כי הוא חיינו ואורך ימינו, ע"ש דכתיב כי היא חייך ואורך ימיך. ובהם נהגה יומם ולילה, ע"ש והגית בו יומם ולילה. ואהבתך לא תמוש ממנו יומם ולילה, דכת' אם ימושו החוקים האלה מלפני וגו'. ברוך אתה ה' אוהב עמו ישראל, דכתיב מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה.
<h2>דף יא:</h2>
ואחר כך פותח ביוצר אור ומספר [נ"א ומסביר] הקדושה שאומרים המלאכים באימה וביראה ובקדושה בכל יום, והוא ק' ק' ק' ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו. ברוך כבוד ה' ממקומו כאשר כתוב בישעיה וביחזקאל. ואין המלאכים אומרים ימלוך ה' (וגו') לעולם ועד, לכן אין אנו אומרים אותו ביוצר, שאין אנו אלא כמספרים, וכן בסדר קדושה אף לעתיד כשיבא לציון גואל לא ימושו מפיך ומפי זרעך רמז הוא שלא תבטל התורה לעתיד. ואחר כך אומר וקרא זה אל זה, רמזו שלעולם יהיו המלאכים קיימים ויאמרו קדושה כמו בתחלה. וכיון שאין זה אלא סיפור דברים אנו אומרים אותם שני קדושות ביחיד ומיושב. וגם יש מן הגאונים שאומרים יחיד אומר אותם שתי קדושות, אבל קדושה של עומד אנו אומרים אותה נקדישך או כתר יתנו לך או נקדש את שמך בעולם, כיון שאף אנו מקדשין אותו צריך לומר מעומד ובעשרה. וכן הוא במסכת סופרים. וגם יחיד אומר אותם שתי קדושות מיושב. וצריך לומר ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון וגו' שכך אמר דוד. ומן הדין היה לנו לומר ה' ימלוך לעולם ועד שהוא של תורה, אלא בשביל הזכרת ציון אנו אומרים אותו ימלוך שאמר דוד על שם אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. ובכל התפלות אנו מזכירים את ציון או ירושלים.
ואחר יוצר וקדושה אנו אומרים אהבה רבה שתקנו חכמים שתי ברכות לפני קריאת שמע. ומה שאנו אומרים אל מלך נאמן בתחלת ק"ש מפני שהוא להשלים רמ"ח תיבות בקריאת שמע והקדוש ברוך הוא ישמר לך רמ"ח אברים שלך. ותימה הוא שהרי בין פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע ופרשת ציצית אינם כל כך, שהרי פרשת שמע מ"ח תיבות, ופרשת והיה אם שמוע קכ"ד תיבות ופרשת ציצית ס"ט תיבות עדיין חסר ט' תיבות מרמ"ח. ואם תאמר אל מלך נאמן מן החשבון, עדיין חסר ו' תיבות. ולכך צריך למנות ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד עם אל מלך נאמן יהיו רמ"ח. ולכך הוסיפו לומר אל מלך נאמן יותר מתיבות אחרות, לפי שאמן הוא אל מלך נאמן כדאמרינן בשבת וקאי אסיום שאמר הבוחר בעמו ישראל באהבה. ועוד יש לפרש שבקש יעקב לגלות את הקץ ונסתם ממנו ולכך אין ק' וצ' בשנים עשר שבטים ובשביל שלא יהא יעקב סבור עתה לא יאמינו בני שיהיה קץ לגלותם ויהיו סבורים שיהיו לעולם בגלות, מיד אמרו בניו אל תטעה בנו, כי אל מלך נאמן שאמר לגאלנו. ואפילו לא יגלה לנו הקץ בוטחים אנו בו. ואמרו מיד שמע ישראל וגו'. שמור מצותי וחיה, (עמוד) [שמור] רמ"ח ותוכל לעמוד. מכלל שאף מן התורה ידוע שיש כאן רמ"ח תיבות וכמו [שנאמר] ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כך נאמר אל מלך נאמן וזהו תקנת חכמים. ויש עוד לפרש לפי שאמרנו למעלה ותוליכנו קוממיות לארצנו, כי אל פועל ישועות אתה ובנו בחרת מכל עם ולשון וקרבתנו מלכנו להודות לך וליחדך מתוך שאנו מיחדים אותך, שאין לנו אלוק' אלא אתה, יש לנו לירש את הארץ [ואם בלב האומות לומר לא תרשו את הארץ], והלא דברים קל וחומר מה אברהם שלא עבד אלא אלוה אחד ירש את הארץ אנו שעובדין לאלוהות הרבה אינו דין שנירש את הארץ טועים הם, אדרבה, היא הנותנת שלא ירשו את הארץ אלא מי שאין לו אלא אל אחד כמו אחד היה אברהם וירש את הארץ [מתוך שלא עבד לאלהות הרבה אלא ודאי קל וחומר אחר עשו ומה אברהם שלא נצטווה אלא מצוה יחידית ירש את הארץ], אנו שנצטוינו מצות הרבה אינו דין שנירש את הארץ. שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ואעפ"י שהוא אחד צוה לנו מצות הרבה יותר משנצטוו האומות מכל אלהיהם, ואם כן דין הוא שנירש את הארץ. ואפילו לדעתם הרי השיב הנביא לרשעים: עמדתם על חרבכם עשיתם תועבה ואיש את אשת רעהו טמא והארץ תירשו בתמיה. וכן הוא בתוספות פרק ב' דסוטה ובספרי פרשת ואתחנן, בן אדם יושבי החרבות האלו על אדמת ישראל וגו' דברי ר' עקיבא. ר' שמעון אומר וכו' פירושו ודאי לאו עליו קל וחומר זה, דכל שכן אם יש להם אלוהות הרבה שלא יירשו את הארץ, אלא מי שאין לו אלא אל אחד. אלא כך עשו קל וחומר: ומה אברהם שלא נצטוה אלא על מצות יחידות, פירוש על שבע מצות ומילה, ירש את הארץ. אנו שנצטוינו מצות הרבה, פי' במתן תורה, דין הוא שנירש את הארץ מכל שכן. והם טועים כיון שהם רשעים ואין הם שומרים המצות שנצטוו. ולכך השיבם הנביא את אשת רעהו טמא ואת הארץ תירשו. ורואה אני את דברי ר' שמעון מדברי ר' עקיבא. מכל מקום בין לר"ע ובין לר"ש בן יוחאי אנו רואים שאין לגוים לירש את הארץ לא מטעם שיש להם אלוהות הרבה ולא מטעם שנצטוו אלו מצות הרבה, דאדרבה יש להם מעט מצות. וטעם דאלוהות הרבה גריעות הוא להם לר' שמעון. ואפילו לר' עקיבא כבר השיב הנביא לרשעי ישראל שלא ירשוה וכל שכן הגוים העומדים על חרבם ועושים תועבה ואשת רעיהם מטמאים. ה' אלהינו ה' אחד, ה' אלהינו למה נאמר והלא כבר נאמר ה' אחד, מה ת"ל ה' אלהינו. עלינו הוא חל שמו ביותר ולכך יתן לנו את הארץ ונירשנה יותר מהאומות. ועוד שייך אל מלך נאמן על הבוחר בעמו ישראל באהבה, דכתיב למען ה' אשר נאמן קדושים ישראל ויבחרך ובמעריב נמי דמסיים אוהב עמו ישראל ר"ל דכתיב האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו וכבר אמר נשמח ונעלוז במלכותיך [נ"א במצותיך] ובתורתיך לעולם ועד וסיים אוהב עמו ישראל. וביוצר רמז שני הפסוקים של נאמנות האחד גבי ויבחרך והאחד גבי לאוהבי[ו] ולכך אמר הבוחר בעמו ישראל באהבה. ופסוק של אהבה הוא העיקר יותר בשל תורה הוא ולכך אומר באהבה בין ביוצר בין במעריב.
יוצר אור ובורא חושך, פסוק הוא. עושה שלום ובורא את הכל, פסוק הוא. והמתפלל הזה מסדר פסוקים של מעשה בראשית. המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, על שם ועל מי לא יקום אורהו. וזהו מתחילת בראשית. ובטובו מחדש בכל יום תמיד ר"ל על הזמנים כולם, החוזרין חלילה תמיד, כגון זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו. וזהו תמיד, על שם ויום ולילה לא ישבותו. והיינו נמי דאמרינן במדבר רבה, חדשים לבקרים, על שאתה מחדש אותנו בכל בוקר, רבה אמונתך. ויש מפרשים על שם שהקב"ה מחדש בכל יום מלאכים חדשים לשבחו, והראשונים שורפן בנהר דינור, וכל החדשים אומרים שירה לפניו בכל יום ויום, ובכל יום מתחדשים. והאי דכתיב ואין כל חדש תחת השמש, אין זה תחת השמש. ועוד כל חדש שלא נעשה דוגמתו בששת ימי בראשית. מה רבו מעשיך ה' וגו' פסוק הוא בתלים. בפרקי דר' אליעזר, כשנברא אדם עמד ונסתכל למעלה [ולמטה] וראה כל הבריות שברא הקב"ה, והיה משבח ומפאר ליוצרו ואומר מה רבו מעשיך ה'. המלך המרומם לבדו מאז, על שם אתה ה' לבדך. המשובח והמפאר והמתנשא מימות עולם, ע"ש כי מעולם ועד עולם אתה אל. אלהי עולם ברחמיך הרבים, ע"ש אלהי עולם ה'. ברחמיך הרבים רחם עלינו, ע"ש וברחמיך הרבים לא עשיתם כלה. וכן כי על רחמיך הרבים ה' שמעה. אדון [עוזנו] על שם ה' עוזי ומעוזי. צור משגבנו, ע"ש אלהי צורי אחסה בו מגיני וקרן ישעי משגבי. מגן ישעך. משגב בעדנו, ע"ש ואתה ה' מגן בעדי. כאן תחילת מליצה ומתחיל דרך אלפ"א בית"א והיו מכונים בזה, לפי שבעשרים ושתים אותיות העולם נברא מעלה ומטה, ולכך באים לשנותו לדרך א"ב בתפלה על יוצר כגון זאת, וכגון ביוצר של שבת שאין אומרים אל ברוך, תקנו אל אדון על המעשים, לפי שיצר כל עולמו מעלה מטה באמ"ש ובג"ד כפר"ת וי"ב פשוטות. ובמוסף שאומרים תקנת שבת חברו האלפ"א בית"א [להיפך לפי שהוא שבת והוא אחרון נברא ולכבודו מתחיל] בסוף והולך למפרע עד ראש ולעשות הסוף ראש לכבוד שבת [שהוא סוף]. ויש מפרשים תשר"ק עם סופו למפרע הם סימני גאולה לרמוז שעתידין להגאל בשבת, כדאמרינן בתנחומא מדכתיב בשובה ונחת תושעון. וכן במכילתא. (ואמרו) [כן] דוד ושלמה כאשר היו מדברים בענין ברייתו של עולם או בשבח גדול היו מדברי דרך אלפ"א בית"א, וזו היא ראיה על יוצר שלנו.
תפלת יוצר ברוך אתה ה' אמ"ה וכו' אחר שאמרנו יתגדל יש לומר ברוך, כדאמרינן בתנחומא למה אמר יתרו ברוך ה', לפי שאמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים. כל הברכות כולן מתחילות בנוכח כגון ברוך אתה, ואינו אומר ברוך הוא, כדאמרינן במדרש תלים, שויתי ה' לנגדי תמיד אמר רב צריך אדם לומר בשעה שהוא מברך ברוך אתה ושמו' אמר ברוך ה', שנ' שויתי ה' לנגדי תמיד. ואח"כ מדבר לנסתר, כגון ובטובו מחדש, וכן בא"י אמ"ה אשר בדברו מעריב ערבים, ולא אומר בדברך. יש מפרשים שזהו כבודו של מקום, לפי שהוא קרוב לקוראיו ורחוק, לפעמים, יש לו לדבר לנכח ולנסתר. וכן בתנחומא, ישעיה אמר דרשו ה' בהמצאו. ודוד אמר דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד, ללמדך שהקב"ה פעמים נראה פעמים אינו נראה. במשה אמר וידבר ה' עם משה פנים, ונעלם ממנו כשאמר הראני נא את כבודך. וכן נראה לישראל דכתיב ויראו את אלהי ישראל ונעלם מהם, דכתיב כי לא ראיתם כל תמונה. פעמים, קרוב ה' לכל קוראיו, ופעמים רחוק, דכתיב רחוק ה' מרשעים. ועוד יש לפרש מפני שהקב"ה נגלה ללב ונסתר מן העין. ועוד כיון שהקב"ה לעולם לפנינו ואינו נראה שייך לומר לנוכח ולנסתר. ויש מפרשים לפי שכל אדם [ירא] לדבר אורך דבריו לאדון שלו לנוכח אף כשהוא מברכו, ומזכיר שם ה' יכול לדבר לנוכח ע"ש שויתי ה' לנגדי תמיד, כשאני מזכיר ה', ואחרי שהאריך קצת לנסתר יכול לחזור ולברכו לנוכח. וכן ברוב המקומות.
אל ברוך ע"ש דכתיב במעשה בראשית ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. גדול דעה ע"ש גדול העצה. הכין ופעל זהרי חמה ע"ש אתה הכינות מאור ושמש. וע"ש ירח וכוכבים אשר כוננת. ופעל זהרי חמה, ע"ש מי פעל ועשה. וע"ש כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך. טוב דכתב הודו לה' כי טוב. יצר כבוד לשמו והם שש קצוות ע"ש כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו אף יצרתיו אף עשיתיו. פי' אני יצרתי הכבוד לשמי פי' אני מקבל הכבוד מן הבריות שהן עושין לשמי כאלו יצרתיו. כל זה גזר מששת ימי בראשית. מאורות נתן סביבות עוזו ע"ש ונהורא עמיה שרי. ולקח לשון סביבות ע"ש ישת חשך סתרו וסביבותיו סוכתו. וסכתו ר"ל אורו ע"ש וסכתי כפי עליך עד עברי וראית את אחורי. ועל כי הזכיר יצר כבוד הזכיר אחריו עוזו ע"ש כן בקדש חזיתיך לראות עזך וכבודך. והם שתי ספירות. פנת צבאיו קדושים ר"ל שתי צבאיו בין המלאכים למעלה בין צדיקים למטה כמו ממנו יתד ממנו פנה. וכתב כן הר' משה בספרו בפי' חלק אחת מפנות התורה היא תחיית המתים. ואמר צבאיו קדושים ע"ש תחת וקדש מרמס. רוממי שדי תמיד מספרים כבוד אל. כך עושים המלאכים מיום שני שבו נבראו, ולמטה כמו כן ע"ש רוממות של שרי הצבאות של קדש תמיד מספרים כבודו, ועל הארץ מתחת. ולקח מספרים כבוד אל ע"ש השמים מספרים כבוד אל. ופנות צבאיו קדושיו מדבר כמו כן על הצדיקים מלמטה, כדכתיב לקדושים אשר בארץ. כמו שמדבר על המלאכים קדושיו של מעלה שהרי למטה מקדשין שמו כמו למעלה, ואין למעלה אומ' קדוש עד שיאמרו קדוש למטה, שנא' ברן יחד כוכבי בקר והדר ויריעו כל [בני] אלהים, רוממי שדי, לכך לקח שדי לפי שהוא מדבר על מלכות העולם בשמים ובארץ. ולפי שרגילות המתפלל להזכיר שדי לפי שכשהיה העולם מרחיב והולך אמר הקב"ה לעולם די ולכך נקרא שדי. וכן פירשנו בתפלות ראש השנה שאומר' לתקן עולם במלכות שדי. על שבח מעשי ידיך ועל מאורי אור שעשית יפארוך סלה. הקדושים אשר בארץ ואשר בשמים, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת. ואמר ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ. ר"ל קדושים שלמטה. וכמו כן שלמעלה דכתיב השמים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו מגיד הרקיע, ומדבר על מאורות, כמו שכתוב לשמש שם אהל בהם. תי"ו דתמיד מספרים היא תי"ו דסוף האלפ"א בית"א, וממנו מתחיל ראש המליצה. תתברך צורנו מלכנו גואלנו, על שם מלך ישראל וגואלו. בורא קדושים פי' תתברך גואלנו בורא קדושים כמו שאמרנו שהקב"ה בורא כת של מלאכים בכל יום שהם קדושים, וכתיב וקדושי עליונים משמיעים שיר בכל יום להללך. ישתבח שמך לעד מלכנו, אתה הוא שיוצר משרתים ופי' מלאכים חדשים בכל יום להללך. ואינו נראה כל כך, שכבר אמר בורא קדושים. ועוד לא מצינו יצירה של שום דבר שלמעלה כי אם בריאה, כמו שנאמר ברא את השמים ואת הארץ. ואין לתמוה מיוצר אור, דלפי שאין בו ממש הוצרך לומר יצירה. אבל על כל דבר שבארץ נאמר בריאה ויצירה. לכך יש לומר שרוצה עוד לומר: אף משרתיך שלמטה מעתה אתה יוצרם ואתה בוחרם להיות עבדיך ע"ש דכתיב יוצרי מבטן לעבד לו. [וכן באגדה אברהם מקודש מבטן היה] ועל כן אומרים בברכת מילה אשר קידש ידיד מבטן, ואברהם נקרא ידיד, כדאמרינן במנחות. ואשר משרתיו כולם עומדים ברום עולם וע"ש דגם יש לומר משרתין הקיימים ועומדים לעולם למעלה ברום עולם כמו מיכאל וגבריאל ושאר מלאכים הרבה. ומשמיעים בקול יחד עם הקדושים דברי אלהים חיים ומלך עולם ע"ש דאמרינן בהיכלות מהגיון היוצא מפי הקב"ה קדושים ומניגון היוצא מפי משרתים הרי אש, וגבעות להבה נבצרות. ופסוק הוא אלהים חיים ומלך עולם. ויש אומרים ואשרי משרתיו, ואינו כלום אלא ואשר משרתיו, כאשר כתבנו. ואין לסתור [גרסת] התפלה השגורה בפי כל אדם שרובם אומרים ואשר משרתיו ואין אומרים ואשרי. כולם אהובים כולם ברורים, כמו [בהירים] קלר"ש בלע"ז. וכך הוא בהיכלות ברורי עליון [ברורי] שיחה משרתים אהובים משרתים נאים. כולם גבורים כולם עושים באימה וביראה רצון קוניהם. לשון זה הוא בבראשית רבה פירושו שנושאין כסאו. וכן הוא בהיכלות, כמה גבורין מנטלין כסא כבודו, באימה ובזיעה וברתת וביראה. וכולם פותחין את פיהן בקדושה ובטהרה בשירה ובזמרה מפארין ומרוממים, ענין זה בפרקי היכלות. במקום אחד יש: פותחין את פיהן לומר קדוש בשעה שישראל אומרים לפניו קדוש. ובמקום אחר יש: רעש זמרה והמון שירה. ובמקום אחר יש: [ב]רעש גדול בקדושה. ובמקום אחר יש באימה ויראה וקדושה וטהרה. ובמקום אחר תתרומם מלך מפואר. ועניני שבח ומעריצין יש בכמה מקומות. וכן כתיב: ומברכין ומשבחין ומפארין ומקדישין ומהדרין ומרוממין ונותנין כבוד ותפארת וגדולה וממליכין את שם האל המלך הגדול הגבור והנורא קדוש הוא. גם הענין הזה תמצא שם מפוזר בכמה מקומות. והרב ר' משה לא כתב וכולם פותחין את פיהן. וכולן מקבלין עליהן עול מלכות שמים זה מזה ונותנין רשות זה לזה, לשון התלמוד לקח דאמ' צריך לקבל עליו עול מלכות שמים. להקדיש ליוצרם בנחת רוח בשפה ברורה. ואמרי' תמן ברורי שיחה. וע"ש הפסוק שנא' שפה ברורה. ובנעימה, דאמר שם נעימים קדושים. כולם [כאחד] עונים באימה ואומרים ביראה ק' ק' ק'. ואומרים שם שאומרים בלחן ערב ובנעימות קדושים. והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול. וכן אומ' שם אופני גדולה מנשאין אותו ובריות כפור וחיות קטור. ואומ' שם ברעש גדול בקדושה. לעומתם ברוך יאמרו כדכתיב ביחזקאל. ואומר לעומתם לפי שלא יסבו בלכתם. ואינו מספר כאן שמקדשין ישראל כי אם המלאכים. ולכן אינו אומר כאן ימלוך ה' לעולם. ולכן אומ' קדושה זו מיושב, ספירת דברים הוא. אבל מעומד שאומרים נקדישך, צריך לעמוד ולומר ימלוך ה', שהרי ישראל אמרוהו. וגם בסדר קדושה אנו מספרים שאף שיבא לציון גואל יקדשוהו מלאכים כמו שעושים משנבראו, ורומז שלא תתבטל התורה, שהרי אומ' לא ימושו מפיך ומפי זרעך, ורומז [שלא יכלו המלאכים], אלא יקדשוהו כמבתחלה. לכן אומרים אותו מיושב. ואין אומרים ימלוך כי אם ישראל. ויש להוכיח שאין יחיד אומר קדושת יוצר, שהרי מי שהתפלל ופורס שמע ואומר יוצר אור משום קדושה וכן שמונה עשרה משום קדושה ואינו אומר אהבה רבה לא ק"ש לפי שאמרן ביחיד.
לאל ברוך נעימות פי' שהוא ברוך מפי כל צבאיו עליונים ותחתונים, כמו שאמרנו שאומרים כולם ברוך כבוד ה' ממקומו. נותן שלש שבחים לשלש קדושות שאמר, ואלו הם: נעימות יתנו זמירות יאמרו ותשבחות ישמיעו. נעימות יתנו כדכתוב בהיכלות. ובתחתונים נמי כתיב נעימות בימינך נצח. וכתוב נעים זמירות. למלך אל חי וקיים זמירות יאמרו ותשבחות ישמיעו כי הוא לבדו פועל גבורות ע"ש דכתוב נוטה שמים לבדו התתן לסוס גבורה וגו' וכתי' התרקיע עמו לשחקים. וכתו' רעם גבורותיו מי יתבונן. ומשבח כאן המקום ע"ש עכשיו ועל העתיד. על עכשיו כמו שפירשנו וע"ש העתיד דכתיב ה' כגבור יצא. עושה חדשות, שהרי מחדש מלאכים, ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. והיינו דאמרינן בבראשית רבה חדשים לבקרים רבה אמונתך על שאתה מחדשנו בכל בקר אנו יודעים שאמונתך רבה להחיות מתים, מכלל דבקר ובקר נקרא חדוש. ולעתיד הנני בורא חדשה בארץ מהרה תצמח. וכן הנני בורא השמים החדשים והארץ החדשה. בעל מלחמות דכתיב ה' איש מלחמה. וכתוב בעתיד ונלחם ה' בגוים ההם. זורע צדקות ע"ש זרעו לכם לצדקה. וכתיב צדקתך כהררי אל. וכת' וצדקתי להגלות. ועוד זורע צדקות דאמר במדרש תלים הרקיע ששמו ערבות הקב"ה זורע בו מעשיהם של צדיקים והוא עושה פירות וכת' עושה צדקות ה'. מצמיח ישועות דכת' מושיעו בעת צרה. ולעתיד כתיב יצמיח צדקה תהלה וגו' וישועתה כלפיד יבער. בורא רפואות דכתיב מחצתי ואני ארפא. כדכתוב בריאה בהשחתה, דכתיב בראתי משחית לחבל. ולעתיד דכתיב ואת החולה אחזק. נורא תהלות אדון הנפלאות, דכת' נורא תהלות עושה פלא. ולעתיד דכתיב אצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים. ופלא לעתיד דכתיב ויודו שמים פלאך ה'. וכת' לעיל מינה עד עולם אכין זרעך. המחדש טובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, לשון זה בחגיגה, ומיירי על חדוש הלבנה בלילה והחמה ביום. כאמור לעושה אורים גדולים, פסוק הוא בתהלים. בא"י יוצר המאורות. ועוד יש בברכה זו ענין אחר מראשה ועד סופה כל הברכה נעימות יאמרו, מזכיר גבורת ה' מתחלת העולם ועד סופו אחר שהזכיר ברא עולמו מזכיר גיהנם לרשעים וגן עדן לצדיקים מימות המשיח ונפילת מלכות הרשעה שתעקר. אח"כ רמז העולם החדש ספור העולם הזה. כיצד. לאל ברוך שאמרנו עכשו, ברוך כבוד ה' ממקומו, נעימות יתנו לו מלאכים כדכתיב בהיכלות וכן מצינו שם ותושבחות ישמיעו. כי הוא לבדו פועל גבורות עושה חדשות. דכתיב פועל גבורות בקרב הארץ וכתיב הנני עשה חדשה עתה תצמח. בעל מלחמות זהו גן עדן דכתיב ביה להט החרב המתהפכת. זורע צדקות הקב"ה עושה צדקות לרשעים ומוציאם בצדקה מגיהנם. מצמיח ישועות זהו תחיית המתים. ולכך אמר מצמיח. אבל באהבת עולם אומר פועל ישועות דכתיב ישועות בל נעשה ארץ ובל יפלו יושבי תבל, יחיו מתיך ובלתי יקומון. בורא רפואות זהו ימות המשיח, דכתיב ואת החולה אחזק. וכתיב אז ידלג כאיל פסח. נורא תהלות אז בימי המשיח, דכתיב יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים. אדון הנפלאות שתעקר מלכות הרשעה, שנא' אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן כי שמת מעיר לגל קריה בצורה למפלה. וטובו מחדש בראשית זהו בכל יום ורמז לעולם חדש. ועכשיו אין להתמיה למה מנה שמונה כוחות מפועל גבורות ולמטה, כי כולם צריכים מימי בראשית ועד עולם חדש. יש בברכה זו חמשה פעמים זכר אורה. יוצר אור. ועל מאורות שעשית. כאמור לעושה אורים גדולים. והתקין המאורות. בא"י יוצר המאורות. לרמוז הא דאמ' בבראשית רבה אמר ר' סימון חמשה פעמים כתיב כאן אורה, כנגד חמשה ספרי תורה.
אהבת עולם ע"ש דכתיב אהבת עולם אהבתיך. חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו ע"ש דכתיב בחמלת ה' עליכם וסמך חמלה אצל אהבה ע"ש באהבתו ובחמלתו הוא גאלם אבינו מלכנו בעבור שמך, דכתיב אעשה למען שמי. בעבור אבותינו שבטחו בך דכתיב לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. וכתיב בך בטחו אבותינו בטחו ותפלטמו. ותלמדם חקי חיים, נתת להם התורה במדבר והיו בה חוקים ומצות וכת' חיים הם למוצאיהם. כן תחננו אבינו אב הרחמן כדכתיב כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו. ותן בלבנו להבין ולהשכיל ולשמור ולעשות, מה ענין בקשת רחמים אצל לשמור ולעשות, כדאמ' בספרי השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, הוי זהיר שלא תמנע רחמים, שכל המונע רחמים מוקש לעוברי עבירות ופורק עול שמים מעליו. וזהו כן תחננו, כמו שעשית לאבותינו שבקשו רחמים שבטחו בך ומתוך כך זכיתם לשמור חוקי חיים ולהשמר מעבירות. ותן בלבנו להבין ולהשכיל ע"ש דכתיב ונתת לעבדך לב יודע. לשמוע וללמוד וללמד בפרשת שמע ראשונה יש לשמוע זה שמע. ללמוד וללמד ולשמור ולעשות, כך היא באגדה: למד ולא לימד אין לך הבל גדול מזה. ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך ע"ש למען תשמור לעשות את כל אשר צויתיך. לבסוף אמר ותוליכנו קוממיות לארצנו. מה ענין גאולת ארץ ישראל לכאן, לפי דאמר בספרי מעשה בר' יהודה בן בתירה ור' מתתיא שהיו יוצאין חוץ לארץ והגיעו לפטילוס וזכרו א"י, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם ואמרו כתיב וירשתם אותה וישבתם [בה] ושמרתם לעשות. אמרו ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצות. באהבה, שנעשה מאהבה כדכת' ואהבת את ה' אלהיך. והאר עינינו בתורתך, לשון חכמים הוא ע"ש האירה עיני פן אישן המות. ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך ע"ש יחד לבבי ליראה את שמך זהו לעבוד הבורא מאהבה. וכתוב בתורה כמשפט לאוהבי שמך. ובעבור שמך תרום קרננו ע"ש קרנו תרום בכבוד וכת' שם אצמיח קרן לדוד. ותושיענו למען שמך ע"ש וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי. בך בטחנו ולא נבוש ע"ש אל יבושו בי קויך ואל יכלמו בי מבקשיך. עד עולמי עד ע"ש לעולם ולעלמי עולמים, דכת' בדניאל. מעולם הוא שמך אבינו אתה, ע"ש כי אתה ה' אבינו. נגילה ונשמחה בישועתך דכתיב נגילה ונשמחה בך. ורחמיך וחסדיך הרבים אל יעזבונו נצח סלה ועד ע"ש וברחמיך הרבים לא עשיתם כלה ולא עזבתם, וע"ש למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים. ואמרינן בעירובין כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק עולמי, פי' או זה או זה. והבא עלינו ברכה ושלום ע"ש ועליהם תבא ברכת טוב, וע"ש שאמרו רבותינו והבא שלום וכת' נמי יבא שלום כדאמרינן בספרי כל מקום שיש חסרון כיס שם ברכה מצויה. פי' חסרון כיס שאדם מוציא לקיים המצות. ושלום דכתוב ה' יברך את עמו בשלום. אצל תורה יש ברכה ושלום. ומארבע כנפות כל הארץ, ע"ש ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ. ותוליכנו קוממיות לארצנו [ע"ש ואולך אתכם קוממיות]. כי אל פועל ישועות אתה דכת' פועל ישועות בקרב הארץ. למעלה כתיב פועל גבורות וכאן כתוב פועל ישועות, שניהם על שם פועל פעלת בימיהם בימי קדם ידך גוים הורשת. זהו פועל גבורות. ותטעם, זהו פועל ישועות כדכתוב בסוף: לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו. פי' כי הקב"ה הוא המושיע. ובנו בחרת מכל עם ולשון דכתוב ויבחר ה' בכם מכל העמים. ולשון דכתוב והחזיקו מכל לשונות הגוים וכתוב ודתיהם שונות מכל עם, אמר המן הם משונים מכל אומה ולשון. ואנו אומרים כי בנו בחרת מכל אומה ולשון. וכן בתנחומא בחרת בנו משבעים אומות. וקרבתנו לשמך הגדול באמת ע"ש קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. וע"ש קרוב ה' וכל מצותך אמת. ועוד כתוב קרבת אלהים לי טוב שתי בה' מחסי לספר כל מלאכותיך והיינו להודות לך. וגם זהו מה שאמר הקב"ה למשה אני הוא שאני מקרב ואני מרחק. שנא' האלהי מקרוב אני נאום ה'. וליחדך באהבה, זו יחוד ק"ש דכתוב ביה ואהבת את ה' אלהיך. בא"י הבוחר בעמו ישראל באהבה. דכת' לא מרובכם מכל העמים וגו' כי מאהבת ה' אתכם.
ולפי שסיים בלשון בחירה אומר אל מלך נאמן דכת' למען ה' אשר נאמן קדוש ישראל ויבחרך. ועל זה נמי אמר אל מלך נאמן כי יתן לנו את הארץ בעבור שאנו מיחדים אותו שהוא אחד כמו אחד היה אברהם ויירש את הארץ. ויעקב אמר לבניו אל תהרהרו על הבורא שאמר לך ולזרעך אתן את הארץ הזאת ולא נתן, דעו שאל מלך נאמן הוא, והשיבו לו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ויש ראיה במכילתא על זה ופירשנוהו למעלה. ויש לתמוה שהרי אין רמ"ח תיבות בק"ש בלי אל מלך נאמן, ולא מצינו בשום מקום מאמרו כמו שמצינו שמע ישראל שאמרוהו בני יעקב וברוך שם שאמרו יעקב וכיון דאל מלך נאמן הוא מחשבון רמ"ח אין לומר דאנשי כנסת הגדולה תיקנוהו, דהא כתוב שמור מצותי וחיה ודרשינן שמר רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח איברים לשמירה מפני המזיקין ואומ' ק"ש. שמע ישראל כל אחד מבני יעקב היה עושה התראה לחבירו ליחד השם, ולכך אמר לשון שמיעה. כדאמרינן במדרש רות שמעה עמי ואדברה, אמר ר' יוחנן אין מעידים אלא בשומע.
אמת מחובר עם ה' אלקיכם אמת ויש כאן שש עשרה תיבות. ובחמש עשרה שבחין יש וא"ו בכל אחד, אבל באמת אין וא"ו, לפי כשכרה דוד שיתין ואמר שם להוריד התהום ירד שש עשרה [אלף] אמה. אמר ט"ו מעלות ועלה תהום חמש עשרה אלף אמה ועמד התהום (למטה) למטה מאלף, ואם יאמר עוד מעלה אחד היה העולם נטבע במים והיה גורם לשם לסתור אמת של הקב"ה שהוא חותם שבועתו, והוא נשבע שלא להביא עוד מבול לעולם. ונעשה להם חסד זה. וזהו שנאמר כי חסדך לנגד עיני והתהלכתי באמתך. ולכך אמר במקום אחר חסדך ואמתך תמיד יצרוני לפי שנתכונתי לשמרם. כל ט"ו אלו נקשרים מליצת על תיבת דבר אחד ועל כן אמר בסוף: הדבר הזה עלינו, ויציב על שם לעולם ה' דברך נצב בשמים ונכון דכתוב כי נכון הדבר. וקיים דכתוב ודבר אלהינו יקום לעולם. וישר דכתוב כי ישר דבר ה'. ונאמן דכתוב יאמן נא דברך. ואהוב דכתוב צרופה אמרתך מאד ועבדך אהבה. וחביב, כדאמרינן בתלמוד חביבין עלי דבריך. וכתוב אף חובב עמים. ונחמד דכתוב איש חמודות הבן הדברים. ונעים דכתוב (אמריך) [אמרי] כי נעמו וכתוב דברך הנעימים. ונורא דכתוב מה נורא מעשיך, ומעשיך כמו דברך דכתוב בדבר ה' שמים נעשו. ואדיר על שם (טוב דברך. וכן על דבר טוב) מה אדיר שמך, והוא קול ורוח ודבר. ומתוקן, כמ"ש רבותינו אינו יוצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. פי' כי אם דבר מתוקן. ומקובל על שם [קימו] וקבלו. וגם לשון חכמים: דבר המתקבל. וטוב על שם טוב דברך. וכן על דבר טוב. ויפה, לשון התלמוד [יפה אמרת] יפה דברת. הדבר הזה עלינו לעולם ועד, שאמ' אני ה' אלהיכם אמת, או הדבר הזה שהזכרנו בק"ש ללמוד ולעשות. יש כאן ט"ו תיבות הנקשרות על ט"ו דברים. ויש כאן ט"ו ווי"ן כנגד ט"ו שבחים שבוישתבח. והם כנגד ט"ו מעלות שבתלים, וכנגדן תקנו ט"ו מעלות מעזרת נשים לעזרת ישראל. והשבחות הם ווי העמודים המעמידים את ישראל כדאיתא בהגדה.
ועכשיו נפרש איך ט"ו תיבות אלו נסדרו על סדר ט"ו מעלות שבתלים. ויציב כנגד מעלה ראשונה שנא' הצילה נפשי מדבר שקר. פי' והנה דברך נצב. ונכון על שם מעלה שניה דכתוב אל יתן למוט רגלך, וכתוב נכון למועדי רגל. וקיים על שם מעלה שלישית שאומר[ים] שמחתי באומרים לי בית ה' נלך נמצא שהוא ודברו קיימים כיון שכל הדורות חפצים ללכת לביתו. וישר על שם המעלה [הרביעית] שנאמר כעיני עבדים אל יד אדוניהם כן עינינו אל ה' אלהינו עד שיחננו. לפי שהוא אדון ישר ודברו ישר שאמר ה' אלהיכם אמת, ונאמן על שם מעלה חמשית שאמר לולא ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם והוא נאמן להצילנו שהוא שומר הברית והחסד. ואהוב על שם מעלה ששית שאמר הבוטחים בה' בהר ציון, לפי שהוא אהוב לנו בטחוננו בו. ודברו אהוב שאמר אני ה' אלהיכם. וחביב ע"ש המעלה השביעית שאמר אז ימלא שחוק פינו. ויהיה ניכר שהוא חובב עמים, כמו שכת' אף חובב עמים. ונחמד ע"ש מעלה שמינית שאמר אם ה' לא יבנה בית זהו ההר חמד ה' אלהים לשבתו על כן נחמד דברו שאמר אני ה' אלקיכם. ונעים ע"ש מעלה תשיעית שאמר אשרי כל ירא ה', מפני נעימותו. דכתוב הודו [נ"א זמרו] לשמו כי נעים. ומתוך נעימותו טוב ללכת בדרכיו ולזמר לשמו ולומר אשרי כל ירא ה'. ונורא על שם מעלה עשירית שאמר רבת צררונו מנעורי גם לא יכלו לי, למה, מפני שהוא נורא על כל הגוים. ואדיר על שם מעלה י"א שאמר אם עונות תשמר יה, מתוך שאתה נאדרי בכח לא תוכל בריה לעמוד לפניך אם תבא במשפט. וזהו שדי לא מצאנוהו שגיא כח. ומתוקן על שם המעלה הי"ב שאמ' לא גבה לבי וגו' תקון הגוף של הצנע לכת כנגד תקון דברך שאמרת אני ה' אלקיכם אמת. ומקובל על שם מעלה י"ג שאמר נשבע ה' לדוד וזו קבלה שאין לעבור עליה כנגד שדברו מקובל ואמת שאינו עובר עליו ממה שאמר ה' אלקיכם אמת. וטוב, על שם מעלה י"ד שאמ' הנה מה טוב וגו' והוא ודרכיו [ודבריו] טובים יותר דכתוב הודו לה' כי טוב. ויפה ע"ש מעלה ט"ו שאמר יברכך ה' מציון, וציון הוא מכלל יופי, דכתוב יפה נוף משוש כל הארץ ע"ש שבח המקדש שנא' עליו יפה אף נעים. והנה הוא ודברו יפה. אלו נבראו ונסדרו בסדר המעלות, אבל הט"ו שבחים של ישתבח אין בהם סדר המעלות אך סך אותם הלולים כסך המעלות שבתלים.
אמת אלהי עולם מלכנו, התחיל אמת ואמר בסוף הט"ו מעלות אמת, כי סופן כתחלתן, וכתוב בסופן ראש דברך אמת ולעולם קיים כל משפטי צדקך, והם ט"ו מעלותיו. יש כאן חמש ראשי מליצות המתחילין בתבת אמת, מלבד הראשון שהוא מחובר למעלה שאמר אני ה' אלהיכם אמת. ורמז לחמשה חמשי התורה דכתוב ותורתך אמת. אגב שהתחיל לומר אמת. וכן רמזם דוד כשאמ' תורת ה' תמימה משיבת נפש. ואמר (בבראשית) [בבמדבר] רבה יש שם חמש תיבות בכל פסוק ופסוק כנגד חמשה חומשי תורה. והאחרון הוא משפטי ה' אמת צדקו יחדיו. אמת אלהי עולם מלכנו ע"ש אלהים חיים ומלך עולם. וע"ש ה' אלקים אמת. צור יעקב מגן ישענו ע"ש ותתן לי מגן ישעך. לדור ודור הוא קיים ע"ש לדור דורים שנותיך. ושמו קיים ע"ש כי אני ה' הוא שמי. וע"ש ה' שמך לעולם. וכסאו נכון ע"ש כסאך לדור ודור וע"ש [נכון כסאך מאז] וכסאו נכון מאז. ומלכותו ואמונתו לעד קיימת דכתיב ה' ימלוך לעולם ועד. וכתוב עד דור ודור אמונתו. ודבריו חיים וקיימים כדאמרינן בתנחומא שאמר לאברהם כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה אמר לו הקב"ה למשה, אע"פ שהתניתי עם האבות לתת להם את הארץ ומתו, איני חוזר בי, אלא אני נותנה לבניהם, דכתוב ודבר אלהינו יקום לעולם. ונראה להביא על זה תחת אבותיך יהיו בניך. נמצא שאם נותנה לבנים כאילו נותנה לאבות, לענין קיום דבר. ועוד דרשה אחרת, מהו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב, שבועה שנשבעתי להם קיימתי לעולם. ודבריו חיים וקיימים שאין העולם קיים אלא עליהם דכתיב אם לא בריתי וגו'. ונחמדים ע"ש הנחמדים מזהב. לעד ולעולמי עולמים כמו שכתבנו. מושך חסד ליודעיו ע"ש משוך חסדך ליודעך וצדקתך לישרי לב ע"ש ישמח צדיק בה' וחסה בו ויתהללו כל ישרי לב פי' את צדקתו. עלינו ועל בנינו ועל דורותינו, היינו צדקה לשלשה דורות. ולכך סמך צדקה לחסד דאמרינן במדרש תלים דכתוב (תה' קג) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים. חסד עומד לעולם וצדקה לשלשה דורות. לכן נמי אחר שאנו אומרים בראש תפלת מנחה בשבת אלהים ברוב חסדך ענני באמת ישעך אנו אומרים בסוף התפלה ג' פעמים צדקתך, לומר שהצדקה לשלשה דורות. אבל לגבי חסד אמר אמת, לפי שהיא קיימת לעולם.
על הראשונים ועל האחרונים דבר טוב וקיים, לראשונים דכתיב ואתה צדיק על כל הבא עלינו. והאחרונים דכתיב וצדקתו לבני בנים. אלו ג' דורות בין הכל. ומה שאומר אחר כן, ועל כל דורות זרע ישראל, כלל הוא על כל המקומות, באמת ובאמונה, בזכות התורה שהיא אמת ובזכות המצות שהם אמונה דכתוב כל מצותך אמונה. חק ולא יעבר כל זה ע"ש דכתיב את אשר איננו עמנו פה היום שהם קבלו התורה גם על זרע זרעם שלא תבטל התורה. וכת' נמי והודעתם לבניך ולבני בניך. ולקח לשון אחרון על שם דכתיב ותורה שם לישראל למען ידעו דור אחרון בנים יולדו. ועוד באמת התורה היא אמת. ועוד כתיב כל מצותך אמת. ואמונה ע"ש דכת' אף אמונתך בקהל קדושים ולקח לשון חק ולא יעבור ע"ש חק [עולם] הוא ולא יעברנהו. ומה החול שאינו עתיד לקבל שכר אינו עובר גבולו, כל שכן ישראל שיש להם להזהר שלא יעברו גבול. ובזכות התורה והמצות אתה גואלנו. והיינו דכתיב כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני. ועל זה אומר אמת שאתה הוא ה' אלקנו מלכנו מלך אבותינו גואלנו גואל אבותינו. כל זה ע"ש מלך ישראל וגואלו.
אתה גאלת עדת יעקב בנך בכורך וים סוף בקעת. בזכות יצחק דכת' עליו ויבקע עצי העולה. וידידים עברו ים, בזכות אברהם שנקרא ידיד כדמפורש במנחות ועליו נאמר מה לידידי בביתי שמצא אברהם בבית המקדש כשנחרב ואחר כן חזר חלילה על השבטים. על זאת שבחו אהובים זרע יעקב, דאמר' עליו במכילתא שמאהבתך שאהבת אותו קראת שמו ישראל וישורון דכתיב ואוהב את יעקב. ורוממו אל בזכות יצחק שנתרומם אפר העקדה לפני ה' במרום וענין ידידים, בני אברהם שנקרא ידיד כמו שפירשנו. ומונה אותם למפרע על שם וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור, וידידים עברו ים, דכתיב ויעברו בתוך הים ביבשה. ויכסו מים צריהם אחד מהם לא נותר, כך הוא בתלים. אבל בתורה נאמר לא נשאר מהם עד אחד, לפי שנשאר פרעה לראות גבורות ה'. על זאת שבחו אהובים, אשירה לה' כי גאה גאה מתרגמינן נשבח ונודה. ורוממו לאל ע"ש אלהי אבי וארוממנהו. למלך אל חי וקיים רם ונשא גדול ונורא משפיל גאים מגביה שפלים, כל זה לקח על שם שהשפיל כל המצרים והגביה כל ישראל וכתיב כה אמר רם ונשא וגו' להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. ואגב שהתחיל לשבח ואמר רם ונשא כתב כמו כן גדול ונורא. וע"ש שאמר משה רבנו הגדול הגבור והנורא והראה במצרים גדולתו ונוראותיו. מוציא אסורים ע"ש מוציא אסירים בכושרות. ופודה ענוים בשביל שהוא מדבר על התרת אסירים הוסיף לדבר על ענוים, ע"ש יען אשר משח ה' אותי לבשר ענוים שלחני לחבוש לנשברי לב לקרא לשבויים דרור ולאסירים פקח קוח. ועוזר דלים, אפילו לדלת העם שבהם היה עוזר, אע"פ שלא היו כל כך כשרים. ועוד ודלת ראשך כארגמן נדרש על יוצאי מצרים. ור"ל שהיו דלים מן המצות. עונה לעמו בעת שועם אליו, ע"ש ותעל שועתם אל האלהים. תהלה לאל עליון ברוך הוא ומבורך ע"ש וברוך אל עליון, מפורש הוא ביוצר של שבת. משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה ואמרו כולם, בשמחה רבה ע"ש ויוציא את עמו בששון ואמרו כלם מי כמוך שירה חדשה בלשון נקבה כדאמרינן בשמות רבה את השירה הזאת, כל השירים כולן נקבות. כשם שהנקבה מתעברת ויולדת וחוזרת ומתעברת, כך כל הצרות מתעברות ויולדות וחוזרות ומתעברות. אבל שיר של עתיד הוא זכר, דכתוב שירו לה' שיר חדש, שלא יהיו עוד צרות שהזכר אינו מתעבר ויולד. לכן לא אמר כאן שיר חדש אבל בגאולה של ליל הפסח אנו אומרים ונודה לך שיר חדש, לפי שלעתיד יהיה שיר חדש שלא תהיה צרה [אז] אחריה. ולכך אמר למעלה תהלה לאל עליון לפי שרמז למעלה זכות אברהם, ועל זכותו נבקע הים. וכאשר אל עליון מגן צריו בידו כך ימגן צרנו בידנו. וכאשר אברהם ברכו על זה, כך אנו מברכין אותו. וזהו ברוך הוא מפיו ומבורך מפינו. גאלינו ה' צבאות שמו, פסוק הוא בישעיה. כאן אומ' שומע תפלה עדיך כל בשר ע"ש דאמר במכילתא אפילו כל באי עולם צועקים לפניו הוא שומע את כלם, שנא' שומע תפלה וגו'.
ויש לתמוה כיון שאמרנו אהבה לברך על התורה איך יכול להיות שהברכה אומר בקול רם וקרית שמע אומר בנחת שאין האחרים שומעים את החזן, אם כן למה השמיעם את הברכה כלל ושאלה גדולה היא, וכך הוא העיקר שהחזן אינו מתפלל להוציא סופר כי אם להוציא בור שאין יודע להתפלל, ואומר ברכות של יוצר ושל אהבה, כי ארוכות הם. אם הבור יודע לומר שמע ישראל (ו)אומר אותו, ואם אינו יודע אותו אין חזן בעולם שיוכל לפטור הבור מתלמוד תורה, דודאי קריאת התורה בספר תורה שהיא תקנת עזרא וקריאת מגלה ותקיעת שופר ותפלה תלוי הדבר בשמיעה כמו בקריאה, ואחד יכול לפטור מאה אלף, אבל מתלמוד תורה אין שום אדם יכול לפטור חברו, דכתיב ולמדתם, וכתיב ודברת בם. ואין דבר זה תלוי על ידי שליח ציבור. אבל הברכה שלפניה אם אינו יודע אותה ישמענה מפי אחרים והוא יקרא קריאת שמע אם יודע. או יקרא פסוק אחד בתורה כפי מה שלמד. ולכך קורין את שמע כלו בנחת, שאין מועיל קריאתו אלא לקורא. ואם תאמר יאמר החזן קריאת שמע בקול רם והבור יאמר אחריו כל תיבה ותיבה. אדרבה, אם יאמר קריאת שמע בקול רם יהיה הבור סבור להיות פטור בקריאת החזן בק"ש בשמיעה כמו שהוא פטור מהברכות בשמיעה לבד. אבל עכשיו שאומרו בנחת אין שוטה בעולם שיהיה סבור להיות פטור במה שאינו קורא ואינו שומע. ומתוך כך ילמד כל בור לומר ק"ש מפיו או שום דבר תורה ויפטר מברכת קריאתו ע"י אהבה רבה ששומע מן החזן. ואחר כך אומר אמת ויציב החזן בקול רם לפטור מברכה של אחריה, ויחתום בגאולה, ויסמוך גאולה לתפלה.
וזהו סדר התפלה בתחילה מברך הברכות שתקנו חכמים קודם ברוך שאמר. ומברך ברכות התורה והערב, ואומר משנת איזהו מקומן ור' ישמעאל ורבון העולמים, ואחר כך הוא אומר אתה הוא קודם שנברא העולם, כדאמרינן בתנחומא שאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו, כמה עיירות כבש כמה שנים יש מיום שעלה למלכות. אמרו לו משה ואהרן כח גבורתו מלא העולם. והוא היה קודם שנברא העולם והוא יהיה בסוף העולם. וגם אנו אומרים ושנותיך לא יתמו, כנגד מה שאמר פרעה כמה שנים יש. נקדש את שמך בעמדך לנקום ממחרפיך כמו שקדש שמו על פרעה כמו דכתיב וקדשתי את שמי הגדול המחולל בעמים. ובישועתך שהוא לעתיד תרום ותגביה קרננו שלא ישאר רק שמך ולא יהיה עוד שמך מחולל ברוך אתה ה' מקדש את שמך ברבים. כמו שעשה אז, כמה וכמה פעמים וכמו שעתיד לעשות כן. ולכך נמי אומר אתה הוא בעולם הזה ואתה הוא לעולם הבא, אגב שאמר אתה הוא קודם שנברא העולם וכו' כדאיתא בספרי גדולה שירה שיש בה עכשיו ויש בה לעתיד [נ"א לשעבר] ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא. ועוד אמרינן בפרקי דר' אליעזר [ראו עתה כי אני אני הוא, אני הוא בעוה"ז אני הוא בעוה"ב].
לעסוק בתורה. שבעל פה. אומר אקב"ו לעסוק בדברי תורה. עסק נופל על לשון שלומד על פה, ולפי שעסק אחר מבטל העסק הזה על שם הפסוק לקח לשון עסק. כדאמ' בשמות רבה, כי העושק יהולל חכם. כשהחכם מתעסק בדברים הרבה, מעכבין אותו מן החכמה ויאבד לב מתנה מן (החכמה), התורה שניתנה בלבו. ד"א חכם המתעסק בצרכי צבור משכחין תלמודו. ולשון דברי תורה משמע דברים שבעל פה, כדא"ר יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על פי דברים שבעל פה, שנא' כי על פי הדברים האלה כרתי אתכם ברית ועם ישראל. ועוד אמרי' בפרקי דר' אליעזר ונהר יוצא מעדן וגו' ומה הלשון הזה לעבדה ולשמרה, לא אמר אלא לעסוק [בדברי] תורה שנא' לשמור את דרך עץ חיים. ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר עץ חיים היא. ונהגו כל ישראל לנענע בשעת תלמוד, לפי דאמרינן בבראשית רבה התורה לא ניתנה אלא בזכות השתחואה, שנא' והשתחויתם מרחוק. ולכך נראה שאין ראוי לנענע לצדדין אלא לפניו דרך השתחואה. ואין לדקדק על תיבה ועל כמה תיבות, שאינן באין על פי הדקדוק, לפי דאמרי' פרק ראשית הגז על המשנה דחמש רחלות. קא מתני לברי' רחלים, אמר ליה לתניה רחלות, אמר ליה הא כתוב רחלים מאתים, אמר ליה לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד.
הערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו. יש אומרים שכל זה מברכה ראשונה היא, [ויש אומרים ברכה אחרת היא וסמוכה לחברתה] ואינה פותחת בברוך ואע"פ שהראשונה מטבע קצר, כיון שהלשון משתנה ומדבר להבא, נמי ניכר הוא שהיא ברכה אחרת. הערב ע"ש ערוב עבדך לטוב [טוב זהו תורה ומסיים אל יעשקוני זדים, שהתורה מגנה ו]ערוב זה ר"ל, לשון ערבות, ע"ש וערבה לה' מנחת יהודה. ואם ערוב לשון ערבות ובטחון כמו עשקה לי ערבני כמו כן הערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך, יהי רצון שיהיו לי דברי תורתך לבטחון. בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל, על שם לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך. ונהיה אנחנו כולנו יודעי שמך [ועוסקי תורתך ע"ש ששאל בטחון על ידי התורה הזכיר כמו כן שנהיה יודעי שמך] ע"ש ויבטחו בך יודעי שמך. וידיעת השם היא להדבק בדרכו כדדרשינן בספרי ולדבקה בו הדבק בחכמים ובתלמידיהם ומעלה אני עליך כאילו עלית למרום ונטלת. ולא שעלית ונטלת בשלום, אלא כאלו עשית מלחמה ונטלת. שנא' עלית למרום שבית שבי, דורשי אגדות אומרים רצונך שתכיר במי שאמר והיה העולם למוד אגדה, שמתוך כך אתה מכירו ומדבק בדרכיו. ויש מפרשים למוד אגדה ומתוך כך אתה מכירו, לפי שיש בהם בכמה מקומות סתרי סתרים וזו מגלה קצת וזו מגלה קצת ומאילך אז תבין. בא"י המלמד תורה לעמו ישראל. מתחלה שואל שיזכה ללמוד תורה כיון שחפץ בו. וכשחזר ואמר ונהיה אנחנו וצאצאינו כלנו יודעי שמך ועוסקי תורתך מתפלל שלא ישכח, על שם ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך. ואם לומד תורה שבכתב מברך: אשר בחר בנו. פירשנוה במקומה. ופסקינן והלכת' נימרינהו לכולהו, פיר' אפי' לומד תלמוד. ולכלהו משמע שהן שלשה מדלא קאמר נימרינהו לתרוייהו. ואם כן הערב אינה מברכה של מעלה.
אחר חורבן הבית בחרו להם מסכת אי זהו מקומן לפי שכולה בלי מחלוקת התנאים. ועוד שהיא סדר הקרבנות. וברייתא של י"ג מדות לפי שכל התורה כלה תלויה בהם. ועוד שכל התורה כלה עומדת בזכות י"ג מדות וכל אחד ואחד דבר של י"ג הוא ומקצתן פירשן המורה. י"ב מזלות וטלה מלך על כלן הרי י"ג. י"ב שבטים הם ושבט יוסף נחלק לשנים הרי י"ג. ועיקרו של כולם היא המילה שנכרתו עליה י"ג בריתות והעולם מתקיים עליהם שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו' [חוקות שמים וארץ לא שמתי]. צא ולמד מתחלתה של תורה דכת' בראשית ברא אלהים. אע"ג דדרשינן בזכות החלה והתרומה וישראל שנקראו ראשית, עיקר הכתוב נדרש על המילה שבראשית [נוטריקון] יש ברית ארץ ושמים ורוצה לומר בזכות ברית שנתן לאברהם הוא הא' אחד היה אברהם וניתן ליום השמיני וברא אלהים זה פירוש' מקרא משנה ותלמוד הרי לשלש ימים.
ואומר החזן אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה הכתובה. לכך מזכיר כאן האבות לפי שהם שלשה, והברכות שלשה חלות בזכותם. והיינו שהבאנו בקדושה: הלא כתבתי לך שלישים שהכל משולש, אברהם יצחק ויעקב. וחושב ק' ק' ק' וברכת כהנים. אמר ר' יהושע לעולם השלישי חביב. הכתובה ע"י משה עבדך מפי אהרן ובניו כהנים. ויש גורסין ועם קדושיך, דאמ' בתנחומא עד עכשיו הייתי צריך לברך, דכתיב ויברך אלהים את נח. וה' ברך את אברהם. מכאן ואילך יהיו כהנים וצדיקים מברכים אתכם. ואיירי על הא דאמר לעיל מינה כמה חביב לפני המקום העובר לפני התיבה שאינו עונה אחר הכהנים אמן. אמר ר' יוחנן עשרה נכנסין לבית הכנסת ואחד פורס על שמע, עליו נאמר כשושנה בין החוחים וגו'. יברכך. ולכך אומר יברכך בנחת ובאריכות קול ונעימה מאד, דכתוב ויחנך. ודרשינן בספרי שחננך בקול. וכתיב אמור להם במדרש רבה שלא תברכם באנגריא ובהלה אלא בכונת הלב שתשלוט הברכה בכם. ואפילו כהן אחד עולה לדוכן. דהכי אמרינן תמן אמור להם, לשנים. אבל לאחד אינו צריך לומר כהנים, מכלל שאחד עולה לדוכן. יש יחידים שאומרים ברכת כהנים ויש שעונין אמן אחר החזן. פירשנו ברכת כהנים בלקוטין יותר באורך.
ברכת כהנים. בשעה שכהן עולה לדוכן כשעוקר רגליו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהיה הברכה הזאת שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה. צויתנו דכתוב כה תברכו את בני ישראל. ברכה שלמה כמו שמפרש והולך: ואל יהיה בנו מכשול חטא ועון, שאם אנו חוטאים מה הועילה ברכתנו. וכן הוא אומר בספרי וישמרך מגיהנם. ואם יש בנו מכשול ועון לא ישמרנו מגיהנם ונמצא אין הברכה שלמה. וגם יש לפרש שתזכנו לברך את ישראל ברכה שלמה, כלומר בכל לבנו. כדדרשינן בספרי ולעבדו בכל לבבכם אזהרה לכהנים שיהא לבם שלם בשעת עבודה. וקודם שיחזיר פניו מברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו בקדושתו של אהרן, דכתוב ויבדל אהרן להקדישו. וצונו לברך עמו ישראל, דכתוב כה תברכו. באהבה, יש מפרשין צונו לברך עמו בשביל האהבה שאוהב אותם, דכתוב כי מאהבת ה' אתכם. ויש מפרשים באהבה, דכתוב כה תברכו, ודריש בספרי פנים כנגד פנים. וזה דרך אהבה.
<h2>דף יב.</h2>
אמת ואמונה כל זאת קיים עלינו, מאת המקום על שם שנוי הלילה על היום, דכתוב והיה אמונת עתך, וזו היא אמונתם, דאמ' במדרש תלים בא ולמד מן היום והלילה שהם לוים זה מזה ופורעין זה לזה בלא דין ובלא דיין. ואין צריכין לצעוק זה על זה, שעושין זה אצל זה באמונה. וזהו יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם בכל הארץ יצא קום ראה כי גדולה אמת הלילה והיום. וביום אין אומרים כי אם אמת, לרמוז כי התורה היא אור בלי חושך עמה. ועיקר תורה שבכתב היא ביום. וכן אמ' בדברים רבה כשהיה משה [בסיני] איך היה יודע מתי יום ומתי לילה. אלא כשהיה לומד תורה היה יודע שהוא יום, וכשהיה לומד תלמוד היה יודע שהוא לילה. ואור תורה אצל המצות כדכתב כי נר מצוה ותורה אור, כאור השמש אצל הנר דאמר במדבר רבה לפי שהתורה מלמדת את האדם כיצד יעשה לפיכך שכר תלמוד גדול מן המעשה כשם שאור השמש גדול מאור הנר. לכך אומרים ביום שהוא ממשלת השמש לבד לרמוז התורה שהיא אמת ואור שלה יותר גדול כמו השמש. ועוד ע"ש להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. ולפי שיש דין ביום וזהו אמת שצריך חסד דאמרינן בע"ז תורה שהיא אמת, לא יעבור לפנים משורת הדין. אם כן צריך חסד ביום. ועל זה אומר באגדה כי בעלות היום, עולה אות של חסד במצחות חיות הקודש והביאו הקליר בקרובות של ראש השנה. ובלילה שאין דין אין צריך כי אם אמונה. ועוד יש לפרש ואמונה הוא הקב"ה לעד כי כל זאת קיים עלינו, שאנו מקיימין את התורה והמצות שאמ' בק"ש, ע"ש דכתיב יהי ה' בנו לעד אמת אם לא בכל הדבר אשר ישלחך ה' אלהינו נעשה. ועוד לפי שחותם אוהב עמו ישראל, דכת' מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה. וכתוב בתריה האל הנאמן שומר הברית והחסד, מתחיל זו הסמוכה לה ואמונה אע"פ שלא הקפיד ביום לומר ואמונה.
ויש מפרשים התורה שהיא אמת והמצות שהם אמונה דכתוב וכל מצותיך אמונה. כל זה אנו מקיימים למען דעת כי ה' אלהינו ואין זולתו. ולכך אומר מיד הפודנו מיד מלכים, דמפרש קרא הכי, כל מצותך אמונה שקר רדפוני עזרני. ולפי שדבר בקרית שמע על התורה ועל המצות, אמר לבסוף כשם שהקב"ה אמת שאמר לנו ה' אלקיכם אמת, ואמונה דכתוב אל אמונה ואין עול, כך כל זאת שצוה לנו והם האמת והאמונה שצוה לנו שאמרנו למעלה, כל זאת יהיה קיים עלינו למען כי ה' אלהינו יפדנו בשכר זאת מן המלכים כמו שאמר דוד וכל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני. ואמר לשון זה על התורה והמצות דכתוב [ואשמרה תורתך זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי. יש כאן זאת על קיום התורה והמצות. ורישיה דקרא] זכרתי בלילה שמך ה' ואשמרה תורתך כתו' כל מצותיך אמת. וכתוב כל מצותיך אמונה וכתו' דרך אמונה בחרתי ומשפטיך שויתי מכלל דדרך אמונה היינו תורה. דכתיב דרך בתריה כדאמרינן בקדושין. וגם בחירה על התורה. ועוד אמת היא ק"ש שהיא אמתה של תורה כדאמרינן במגילה ואומר אותו לשמירה בלילה ואמונה של הקב"ה בצדו אצלנו שאנו הולכין לישן ובידו אנו מפקידים רוחנו והוא נפקד נאמן ומחזירן לנו. כל זאת קיים עלנו דאמרינן בספרי, אל אמונה, בעל הפקדון. וזהו דכתיב להגיד בבקר חסדך ע"ש שאדם טורח ביום על פרנסתו והשם מזמין לו בחסדו. דכתוב נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. ואמונתו בלילות, שבלילה הולך אדם לישן. מה האדם צריך, אמונה שיחזיר להם פקדונם. ולכך אמר אמונה בלילות ולא ביום שהוא עת קימה, ולא עת שינה, אלא אמת ויציב וכו'. ועוד אמונה שיחזיר לנו נשמותינו לתחיית המתים כדאמרינן במדרש תלים בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת, אמתי אתה להחיות המתים לעתיד לבא. הדבר הזה עלינו התורה והמצות שהזכרנו בק"ש נעשה ונשמע. ועל שם שהתחיל בלשון אמת סיים בלשון הזה ע"ש ראש דברך אמת. ובלילה שהתחיל אמת ואמונה אמר קיים עלינו ע"ש נשבעתי ואקיימה. ואמונה היא שבועה דכתיב ומשמרו את השבועה. הנאמן כל זאת קיים עלינו פי' אני מקיים האמת והוא מקיים האמונה עלינו. ואמר בספרי לו חכמו ישכילו זאת אין זאת אלא תורה דכתיב וזאת התורה. כי הוא ה' אלהינו ואין זולתו ומושיע אין זולתי. הפודנו מיד מלכים שפדנו בימי יהושע מיד שלשים ואחד מלכים. ומפרעה וסיחון ועוג ע"ש אשר פדם מני צר. הגאלנו מלכנו מכף כל עריצים, ע"ש ואציל אותם מיד מצרים ומיד כל לוחציהם. וכתוב מיד ואומרה לכם אני ה' אלהיכם. ועל פסוק זה אמרו כן מפני שאמרו אני ה' אלהיכם. ולקח לשון עריצים ע"ש וגאות עריצים אשפיל. האל הנפרע לנו מצרנו המשלם גמול לכל אויבי נפשינו ע"ש [ישעי' נ"ט] כעל גמולות כעל ישלם. וכתוב אויבי נפשי. וכן בגמול טוב מצינו לשון שלום במדרש רבה, מי הקדימני ואשלם, אמר ר' תנחום מי שאין לו נכסין ועושה צדקה וגמילות חסדים ומי שאין לו ספרים ונותן שכר סופרים ומשנים ומוהל ועושה ספרים ומשאילן לאחרים. ומי שאין לו בית ועושה מזוזה, אומר הקב"ה זה הקדים ועשה מצותי עד שנתתי לו במה לקיים עלי לשלם וליתן לו ממון ובנים.
ויש אומרים כאן עושה גדולות עד אין חקר נסים ונפלאות עד אין מספר פסוק שלם הוא, ע"ש עושה גדולות ונפלאות בארץ חם. השם נפשנו בחיים ר"ל שהם פרשו למיתה ואנו פרשנו לחיים. ולא נתן למוט רגלנו, שלא מתו בכורינו עם בכוריהם. פסוק שלם הוא בתלים על שם אל יתן למוט רגליך ואל ינום שומרך. ואותה לילה היתה ליל שמורים לישראל. המדריכנו על במות אויבינו, ע"ש ואתה על במותימו תדרוך. וירם קרננו על כל שונאינו, ע"ש מושיעם מיד שונא. וע"ש קרנו תרום בכבוד. והעושה לנו נקמות אותות ומופתים באדמת בני חם ע"ש ותתן אותות ומופתים בפרעה ובכל עבדיו ובכל עם ארצו. ולקח באדמת בני חם ע"ש נפלאות בארץ חם. ובפסוק אחר ומופתים בארץ חם. המכה בעברתו כל בכורי מצרים ע"ש מכה עמים בעברה. וכתוב ויך כל בכור מצרים. ויוצא ישראל מתוכם לחירות עולם ע"ש ויוצא עמו בששון ברנה את בחיריו, וכתיב ויוציאנו ה' ממצרים, שיצאו מעבדות לחירות, ועל זה נקרא פי החירות. המעביר בניו בין גזרי ים סוף, ע"ש ויעברו בתוך הים ביבשה. וע"ש לגוזר ים סוף לגזרים. ואת רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טיבע ע"ש וירדפו מצרים אחריהם. וכתוב טבעו בים סוף. שונאיהם, ע"ש ויושיעם מיד שונא. ראו בנים גבורתו, שם אמר המקום בני הם. ראו, דכתיב זה אלי ואנוהו שהיו מראין אותו באצבע. גבורתו, ע"ש ה' איש מלחמה. וכתיב בתלים ויושיעם למען שמו להודיע את גבורתו. שבחו והודו לשמו, שבחו, ע"ש אשירה לה', ומתרגמינן נשבח ונודה. ואמר לשמו, ע"ש הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך. והם יצאו ממסגר. ומלכותו בציון קבלו עליהם שנאמר ה' ימלוך לעולם ועד. קבלו, ע"ש קבלו היהודים. ועוד שקבלו עליהם מלכות שמים בשמחה. לשון זה נרמז על הר סיני דאמ' בתנחומא השוו כולם לב אחד לקבל עליהם מלכות שמים בשמחה. שנאמר ויענו כל העם יחדיו. משה ובני ישראל לך ענו שירה, ע"ש אז ישיר משה ובני ישראל את השירה. ואמר ענו לרמוז ותען להם מרים. בשמחה רבה על שם בתופים ובמחולות, דאגב שהזכיר שירה אמר לשון שמחה ע"ש בשמחה ובשירים, לפי שזה תלוי בזה. וכתוב ויוצא עמו בששון ברנה את בחיריו. ואע"פ שאמר הודו לשמו אמר ענו ע"ש ענו לה' בתודה. ועוד בשמחה כפי שכבתנו למעלה מן התנחומא לפי שקבלו מלכות שמים בשמחה.
ואמרו כלם מי כמוכה באלים. יש אומרים כאן: מלכותך ה' ראו בניך ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים. בוקע ים לפני משה ראוהו כשבקע הים. זה אלי ענו ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד. כלומר כשראוהו אמרו זה אלי, אז ענו כלם ואמרו ה' ימלוך, שהמליכוהו עליהם. ונאמר כי פדה ה' את יעקב וגאלו פסוק זה נקבע כאן לדבר בענין הגאולה סמוך לחתימה. והרב ר' משה כתב גואלנו ה' צבאות שמו כמו שאומרים בשחרית. ואמ' באגדה שנגלה אליו בכלי זיין כגבור וכפרש ובחנית ובקשת וחצים. וזהו ה' איש מלחמה ה' שמו בשמו הוא נלחם. וכן בבראשית רבה בשמו הוא גאלם. וזהו גואלינו ה' צבאות שמו, שגאלנו בשמו. וכן גואלינו בכל לילה בשמו מרוחות ושדים ומזיקים. ולכך סמכו סמוך להשכיבנו, דאמרי' במדבר רבה גבי ברכת כהנים, אלהי אבטח בו, שבשמו אני מבריח מזיקין ומלאכי חבלה. לא תירא מפחד מן אגרת בת מחלת ומן המזיקין המושלין בלילה. ומחץ יעוף יומם. יש מזיק שהוא פורח כעוף ושוחט כחץ. בא"י גאל ישראל. אין סומכין במעריב גאולה לתפלה, שהרי אומרים השכיבנו ופסוקים ויראו עינינו, וזהו דאמר' במדרש תלים ובירושלמי אין אומרים דברים אחר אמת ויציב. והני מיליה בשחרית דאמר ר' זעירא שלש תכיפות הן. ולכך נוספה ברכת השכיבנו דמסיים פורס סוכת שלום דאמ' במדרש תלים שבע ביום הללתיך אמר ר' יהושע בן לוי אלו שבע מצות שבקרית שמע. יוצר אור אהבה רבה שמע והיה אם שמע ויאמר אמת ויציב. היינו גאל ישראל. [ולפי שאין מצות ציצית ערבית מוסיף סוכת שלום, כך לשון מדרש תלים. וזהו תמה, שהרי אמת ויציב היינו גאל ישראל]. אבל בירושלמי בפרק קמא דברכות פרשו שתים לפניה ושתים לאחריה בערב, שתים לפניה ואחת לאחריה בשחר, קרי שבע.
<h2>דף טז.</h2>
יש חתנים מברכים קודם ביאה: אשר נטע אגוז בגן עדן על שם אל גנת אגוז ירדתי שאמר הקב"ה החתן, לישראל הכלה, ועל כמה דברים נמשלה כלה לאגוז. יש מברכין על ביאת יבמה בתחלת ביאתו על ביאת יבמה. משום יבמה יבא עליה. ויש מברכין על יבמה בשעת כנוסה מלבד ברכת הקדושין ומברכין על כניסת יבמה לפי דמאמר דרבנן.
<h2>דף יז.</h2>
אלהי נצור לשוני מרע, לפי שכתוב נצור לשונך מרע ושפתי מדבר מרמה מכלל שתלוי הוא באדם. לכך אומר המתפלל גם הוא בידך כדאמרינן בתנחומא שלשה דברים ברא הקב"ה ברשותו של אדם, ידים ופה ורגלים, וכשהקב"ה חפץ אז אלו אינן ברשותו, שהרי בשעה שנכנס עשו לפני יצחק התחיל יצחק להיות מזדעזע ולומר גם ארור יהיה א"ל הקב"ה ומה את סבור שפומך ברשותך. חזר ואמר גם ברוך יהיה. ולכך אנו אומרים נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה. ולמקללי נפשי תדום פי' האי דנצור לשוני מרע, לא מבעיא לחרף תחלה, אלא אפילו לשתיקה תזכני לשתוק למקללי. והיינו שומעין חרפתן ואינן משיבין. ולשון זה במדרש תלים כל מי ששומע קללתו ושותק נקרא חסיד. זהו שמרה נפשי כי חסיד אני. ולכך אמר נפשי תדום. ונפשי כעפר לכל תהיה פירוש הוא ממה שאמר ושפתי מדבר מרמה. לא מבעיא שאני שואל מניעות דיבור של מרמה, אלא אף אני רוצה להיות שפל מאד כעפר לפני בריותיך. שהרי בזכות שאמר אברהם ואני עפר ואפר זכו בניו לעפר סוטה ולאפר פרה. ומיד אמר פתח לבי בתורתך כדאמרי' בע"ז כתוב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, שמא תאמר הואיל ונצרתי לשוני מרע ושפתי וכו' אלך ואגרה בשינה ת"ל סור מרע ועשה טוב. ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. והלמד ואינו מקיים אינו כלום. ולכך אומר במצותיך תרדוף נפשי, אחרי שארדוף מצותיך הצילני מהחושבים עלי רעה ורודפים אותי כדכתוב כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני. כמעט כלוני בארץ ואני לא עזבתי מצותך, וזהו רדיפת המצות ומבטל רדיפת השונאים. ולכן אנו אומרים מיד וכל החושבים עלי רעה מהרה הפר עצתם. ועוד לכך אומר ובמצותיך תרדוף נפשי, אע"פ שאין צריך לרדוף אחר המצות אלא אחר השלום, כדאיתא בתנחומא לא פקדה תורה לרדוף אחר המצות דכתוב כי יקרא קן צפור לפניך. כי תפגע שור אויבך כי תחבוט זיתיך. אם באו לידך, ולא לרדוף אחריהם. אבל בשלום כתוב בקש שלום ורדפהו. בקש שלום במקומך ורדפהו במקום אחר. ועוד למקללי נפשי תדום ובמצותיך תרדוף נפשי, דאמר בתנחומא אפילו צדיק מרדף רשע האלקים יבקש את הנרדף. ר' יהודה ב"ר סימון אומר שור נרדף מפני ארי כבש מפני הזאב עז מפני הנמר, אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן לא מן הרודפים אלא מן הנרדפים. ועל כן אמר מיד פתח לבי בתורתך ובמצותיך תרדוף נפשי, כי כאן אני רוצה להיות מן הרודפים, וברודפים אלו בחרת וקרבת. דכת' אשרי תבחר ותקרב לשכן חצריך. ועוד פתח לבי בתורתך כדי שאדום למקללי ותשמור לשוני מרע, כדאמרינן במדרש תלים אשמרה דרכי מחטוא בלשוני. לא נתן הקב"ה תורה לישראל אלא שלא יהיו עוסקין בלשון הרע ולא בדברי בטלה. והיינו נמי דאמרי' במדרש תלים להנחיל אוהבי יש, למה תלמידי חכמים עניים בעולם הזה, כדי שלא יעסקו בדברים בטלים וישכחו את התורה. יהיו לרצון אמרי פי, דאמרינן בברכות בתחלה הוא אומר ה' שפתי תפתח ולבסוף יהיו לרצון. והגיון לבי. אמר דוד לפני הקב"ה בשעה שיש בי כח לעמוד לפניך שמע תפלתי ובשעה שאין בי כח התבונן מה בלבי ובינה הגיגי. ועוד במדרש תלים אמר הקב"ה התפלל בבית הכנסת, ואם אינך יכול, התפלל בביתך, ואם אינך יכול, התפלל במטתך, ואם אינך יכול הרהר בלבך. דכתוב אמרו בלבבכם וגו'. לפניך ה' צורי וגואלי, חתם התפלות בכל יום וחתם השבחים והתחנונים בגאולה כגון גאל ישראל. וכגון צורי וגואלי.
<h2>דף כא:</h2>
ואחר שאמר בקשות וקדיש ואשרי ולמנצח שמסיים ואנחנו קמנו ונתעודד ואימתי יהיה זה כשיבא לציון גואל שמדבר על העתיד לא ימושו מפיך, כלומר אע"פ שהנביאים יתבטלו, תורה ופירושיה לא יתבטלו. ואתה קדוש יושב תהלות ישראל שאז יקדישון שמך כמו כן. וקרא זה אל זה ואמ' ק' ק' ק', כלומר גם המלאכים יהיו קיימים ויאמרו קדוש כמו עכשיו. וכל זה סיפור דברים הוא, ולכך אין אומרים ימלוך ה' כמו בסדר קדושה, שאין ימלוך מקדושת המלאכים, וכל זה כתבנו למעלה. ויש הרבה גאונים שאומרים שאין היחיד אומר קדושה אפילו ליוצר ושל סדר קדושה. ובמסכ' סופרים אומר: יחיד אומר אותה חוץ מקדושה של עומד, לפי שאותה קדושה אנו מקדשים אותם כמו המלאכים, כיון שאומ' נקדישך ונעריצך.
קדושה של שבת ובכללה קדושה של חול. מקומות משונים בענין תחילת הקדושה. יש אומרים נקדישך ונעריצך ע"ש והקדישו את שמי ואת קדוש ישראל יעריצו. והכי אמרינן במסכת סופרים. אבל קדושה של עמידה מכיון שצריך לומר נקדישך, אין מן הדין לאומרו בפחות מעשרה. המשלשים שלש קדושות בקדש, דכתוב בהיכלות משלשים קדושתך בקדושה משולשת בטהרה ובענוה כדבר שנאמר ק' ק' ק'. וי"א נקדש את שמך בעולם, ע"ש והקדישו שמי. כשם שמקדישין אותו בשמי מרום. וכן כתוב בהיכלות שלש פעמים בכל יום ויום במרום מיום שנברא העולם ועד עכשיו. ויש אומרים כתר יתנו לך ה' אלהינו על שם וכתר טוב עולה על גביהן ואומ' בהיכלות מי כמלכנו בכל תופשי גיאיו מלכות מי כיוצרנו מי כה' אלהינו מי כמוהו (בקדשה) [בקושרי] כתרים. ובמקום אחר יש סנדלפון קושר קשרים לקונו. וכן נמי כתוב בהיכלות משרתיך יכתירו כתרים לך וישירו לך שיר חדש. ולכך נתקן כאן במקום שהוא ראש התפלה לומר לשון כתר כדאמרינן במדרש תלים אמר ר' מנחם המלאך הממונה על התפלה ממתין עד שתתפלל כנסיה אחרונה שבישראל ונוטל כל התפלות ועושה אותן עטרה ונותן בראש קונו. וזהו כתר. ולכך אומרים בראש התפלה תתקבל צלותהון ובעותהון דכל בית ישראל, לפי שהמלאך מחברם יחד בסוף תפלתם. המוני מעלה עם המוני מטה קדושה לך ישלשו, כדאמ' בגמרא והדר ויריעו כל בני אלהים. מיד כשהתחילו ישראל למטה מלאכים אומרים למעלה. בסוד שכל הוא סוד ידיעת הבורא כפי השגתם, ועל שם השכל וידוע אותי. ומקור הוא ע"ש יודע. והשכל הוא שם דבר והוא עליוני מן החכמה וזהו דכתוב נתן השכל במרומים. והיינו דאמר' בתפלה וחננו מאתך דעה ובינה חכמה והשכל. זה הסדר עולה למטה למעלה. ויש שאין אומרים שם חכמה, אלא דעה ובינה והשכל, כי השכל בכל מקום במקום חכמה, ושכל והשכל שהוא שם דבר שני דברים הם. ואל יתמה המתמיה אם החכמה עליונית מן הבינה, לפי שאין אדם יכול להבין אלא אם כן היה חכם תחלה, והחכמה היא בעולם בלי צורה, והכל בה אך שאינה נגלית עד אשר תמשכנה המקומות לבינה ישרה היינו שיחה סתומה והוא דבר גדול ואין האומרה מבינה בשלמות בלי ספק ע"ש מגיד לאדם מה שחו ר"ל הם מסיחין מן השכל בידיעה סתומה כאדם המדבר ענין המלך, והוא לא ראהו. במדרש תלים כדאמרינן באגדה שאפילו החיות הנושאות את כסא הכבוד אין רואין אותו. שרפי קודש כמו ויעף אלי אחד מן השרפים. המקדישים שמך בקודש ע"ש אותו תקדישו וכן כתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר ע"ש שהקדיש עליון הוא קדוש בחכמה וקדוש בבינה וקדוש בדעת והכל נעשה כשלשתן דכת' בדעתו תהומות נבקעו וכתוב בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. שמים וארץ ותהומות זהו כל דבר ולא נמצא שעשה דבר כי אם בשלשה אלו ולא נמצא במעשה בראשית שום עשיה לא בשכל ולא בהשכל ולא בשום דבר כי אם בתבונה בחכמה ודעת. ופרשנו שלשה עניני קדושות לפי מנהג המדינות כך הוא בפרקי דר' אליעזר מקדישין ומעריצין זה עונה וזה קורא זה קורא וזה עונה ואומר' קדוש קדוש קדוש מלא כל הארץ כבודו רמז לחכמה שהיא תחלה ע"ש כבוד חכמים ינחלו כבודו מלא עולם פי' ממלא כל העולם. ור"ל שהוא מקומו של עולם ומשרתיו שואלים זה לזה כך הוא בפי' בהיכלות. משרתיו, ע"ש הללו את ה' משרתיו עושי רצונו ר"ל שאינו צריך לשירותם לא אותו שירות הוא שעושין רצונו. שואלים זה לזה איה מקום כבודו, לפי שגם מהם נעלם ע"ש לא יראני האדם וחי אלו מלאכי השרת דברי ר' עקיבא. כך הוא בספרי. ובהיכלות נמי קורא למלאכים משרתים. לעומתם ברוך יאמרו פי' לאותו רוח שפני כל אחד ואחד נוטה הוא מברך להקב"ה. ואע"פ שהאחד פניו למזרח וזה למערב וזה לצפון וזה לדרום. לפי שכבוד המקום מלא כל הרוחות ע"ש בלכתם אל ארבעת רבעיהם ילכו לא יסבו בלכתם. ואומר כל אחד ואחד ברוך כבוד ה' ממקומו. פי' מכל מקום שהוא. ולפי שאין מקומו ידוע אומר ממקומו. וכדאמרינן בשמות רבה והסירותי את כפי, החיות הנושאות הכסא אינן מכירים הדמות ובשעה שמגיע זמנן לומר שירה הם אומרים איזה מקום הוא או כאן או כאן או במקום אחר ואומרות בכל מקום שהוא ברוך כבוד ה' ממקומו. וע"ז אמרינן בפרקי דר' אליעזר והחיות עונות ואומרות בכל מקום שכבודו שם ברוך כבוד ה' ממקומו. ועוד בספרי בגאותו שחקים נתקבצו כל ישראל אצל משה ואמרו לו משה רבינו אמור לנו מה היא מדת כבוד למעלה. אמר להם מן התחתונים אין אנו יודעין מה היא הכנס למחנה ואתה רואה אותו נכנס וראה וילון פרושה פתח מחנה ואבנים טובות ומרגליות קבועות בו ולא היה יכול לזון עיניו עד שנפל. אמרו לו אם וילון פרוש על פתח מחנה לא יכולת לראות, פני המלך על אחת כמה וכמה. ממקומו הוא יפן אלינו ברחמים ומפר' מפני שבמוסף עברו שלש שעות ראשונים והולך בכל העולם וזן אותם מקרני ראמים ועד ביצי כנים. ולכך לקח ממקומו לפי שבאמצע אין לומר מקום קבוע. הוא יפן עלינו ברחמים ע"ש ויפן אליהם ויחן אותם. היינו ויחון על עם המיחדים שמו. אחד הוא אלהינו ע"ש ה' אלהינו ה' אחד. הוא אבינו, כי אתה הוא אבינו. הוא מלכנו והוא מושיענו דכת' ה' מלכנו הוא יושיענו. שאריתנו ע"ש הושע ה' עמך את שארית ישראל. והוא ישמיענו ברחמיו שנית, ישמיענו ע"ש משמיע ישועה ברחמיו. שנית ע"ש יוסיף ה' שנית ידו. לעיני כל חי שבאותה פרשה דכתוב מצמיח ישועה כתו' חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו. ונתכון ללקוט מהרבה נבואות על ישועה לעתיד מכאן תיבה ומכאן תיבה ולחברם יחד לרמוז הנבואות של נחמות. אני ה' אלהיכם כי אתם עמי ואני אלהיכם. פסוקים הם כך היא בפרקי דר' אליעזר החיות אומרות ברוך כבוד ה' ממקומו וישראל שהם גוי אחד בארץ שהם מיחדים שמו תמיד בכל יום עונין ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. והוא משיב לעמו ישראל ואומר אני ה' אלהיכם המציל אתכם מכל צרה. וסדר קדושות חול אנו למדים מן הפסוקים בפרשת מתן תורה דאמ' סנדלפון גבוה מחברו מהלך חמש מאות שנה וקושר קשרים לקונו ועולה הכתר מאיליו ויושב בראש קונו מיד עונין כולן ק' ק' ק' גו' ומיד מתגלגלין גלגלי כסאו ומתרעשין כל וכל חילי מרום וכתר אלו אומ' ברוך כבוד ה' ממקומו שלא נודע איה מקומו. וכשמגיע הכתר לראשו אז חיות ואופנים גלגלי מרכבה וכסא הכבוד בפה אחד אומ' כולם ה' ימלוך לעולם ועד וגו' אבל אין מלאכים אומרים ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון כי אם ישראל. ולכך אין אומרים ימלוך ה' אלהיך ציון לא ביוצר ולא בובא לציון שאין שם כי אם סיפור דברים מה שהמלאכים אומרים עד שמגיעים אנו לשמונה עשרה ואומרים אנו נקדישך. ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון רמז לדעת שהוא כח הר ציון זהו לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה וגו' עכשיו פיר' הקדושה מתחלתה ועד סופה חכמה ובינה ודעת שעליהם קק"ק וכלם כל אחד. וזהו אמר תחלה המשלשין שלוש קדושה בקודש, והיינו דאמרינן בתנחומא הלא כתבתי לך שלישים אמר ר' יהושע זו תורה שאותיות משלשות. תורה נביאים וכתובים. תלמוד הלכות ואגדות. הסרסור משלש מרים אהרן ומשה. תפלה משלשת ערב ובקר וצהרים. קדושה משלשת ק' ק' ק'. כהנים לוים ישראלים. משה ג' אותיות. אברהם יצחק ויעקב. חודש שלישי, היו נכונים לשלשת ימים אמר ר' יהושע לעולם השלישי חביב. עוד אמר בתנחומא, בשלשה דברים הללו ברא את עולמו שנא' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו, ובשלשתן עשה בצלאל את המשכן. ואף בשלשה דברים אלו בית המקדש נעשה. ואף לעולם הבא בשלשה אלו יבנה. ואמר ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון. ציון אלו ישראל כדאמרינן בפסיקתא אמר ר' יוחנן חזרתי על כל המקרא ולא מצאתי ישראל שנקרא ציון עד שמצאתי ולאמר לציון עמי אתה.
<h2>דף כב:</h2>
ברכת טבילה. כשכלה או שאר נשים או בעלי קריין טובלין מברכין: בא"י אמ"ה אקב"ו על הטבילה. ע"ש וטובל בשמן רגלו. וטובלין במקוה או במים חיים, חוץ מן הזב שאינו טובל במקוה. ונראה דלכך הקפידה תורה על הזב לטבול במים חיים יותר מעל הנדה, לפי דאמ' בתנחומא שהיו רגילים האנשים לראות תדיר דם נדות כמו הנשים, ומשבאה רחל ואמרה כי דרך נשים לי פסק נדות מן האנשים ולכך החמיר בטבילת האנשים והקל בנשים לעשות זבות כנדות. ולכך אמרה תורה להזהר מנדה שלא יהא הזרע מקולקל. דאמ' בתנחומא אמר ר' אחא אם שימש אדם עם אשה נדה ביום ראשון לנדתה הבן הנולד מהם לוקה לעשר שנים ליום שני לכ' שנים ליום שלישי לל' שנים ליום רביעי למ' שנים ליום חמשי לנ' שנים ליום ששי לס' שנים ליום שביעי לע' שנים, ואינו יוצא מן העולם עד שרואה פירותיו מקולקלין. אבל זבה כנדה. והמטביל כלים מברך על הטבלת כלים, לפי שהמטביל כלים מצווה להטבילם ואין הכלים מצווים. ולכך אין אומ' על טבילת כלים. ואין לומר על הטבילה בסתם כמו הטובל עצמו לפי דכיון שהוא מטביל דבר אחר שהוא עצמו אינו חייב כגון כלים, צריך שיאמר מה הוא מטביל, כמו המל את העבד אומר למול את העבדים. והמל את הגר אומר למול את הגרים, לפי שהם אינם חייבים למול עצמם ולא יבואו לכלל חיוב לעולם כל זמן שהם עבדים וגוים. אבל בני ישראל מברכים המוהלים על המילה בסתם לפי שהם חייבים למול עצמם כשיהיו גדולים. וגר ועבד המל את עצמו מברך על המילה לאחר שנמולו, לפי שלא נצטוו קודם שנמולו, אבל קבלו על עצמם למול ולא נכנסו עדיין לכלל חיוב לומר קודם מילה אקב"ו. גוי שקבל על עצמו שלא לעבוד ע"ז לא יברך כשיטבול עד אחר הטבילה דאכתי גברא לא חזי. וכן אמרו הגאונים. ואע"פ שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז ושאר מצות, אינו כלום, שהרי לא נכנסו ישראל לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים. וכן נראה שאשה שאינה יודעת לטבול כגון שוטה, וכל שכן שאינה יודעת לברך ובעינן לה דעת מטביל, יברך המטביל או המטבלת על הטבילה ולא יאמ' על הטבילה, דלא גרעה אותה [שוטה] מן התינוק שמברכין עליו על המילה לפי שיבא לכלל שיהא חייב [הוא עצמו] וכל שכן השוטה הזו שחייבת היא אלא שאין לה דעת ואיפשר שתחזור לדעתה. ואעפ"כ אין לדמות ברכת מילה לשאר ברכות, שאין יכולים לומר לשון אחר וזה הלשון הוא בין למול את עצמו אפי' הוא גדול בין לאדם שמל את אחרים. אבל בין הטבילה והטבילה יש חלוק גדול.
<h2>דף כח:</h2>
שמנה עשרה. בא"י אלהינו ואלהי אבותינו. בתחלת ברכה זו אין בה מלכות. ואע"פ שיש בה הזכרת ה', לפי שסמך גאולה לתפלה. ופעמים שאומרים י"ח ברכות בלא גאולה לפניה כמו במנחה עשאוה כסמוכה ואינה סמוכה, וקבעו בתחלתה הזכרת השם בלא מלכות. וכיוצא בזה פרשנו בתחלת קדיש שאומרים אמן יהא שמיה רבה, ואינו אומר שם יה כי אם ברמז, כי לפעמים כגון במנחה סומך קדיש לאשרי. אלהי אברהם אלהי יצחק אלהי יעקב, שהוא אלהי אבותינו. פסוק הוא בתורה. האל הגדול הגבור והנורא, פסוק שלם הוא אל עליון, על שם וברוך אל עליון. גומל חסדים טובים, ע"ש אשר גמלם ברחמיו וכרוב חסדיו, טובים ר"ל יותר משגמל האדם, כדאמ' בתנחומא ביום טובה היה בטוב גמילות חסדים שתעשה עם העניים ישלם לך יותר. וקונה הכל ע"ש דכתיב קונה שמים וארץ כדאית' בבראשית רבא, כדאמרי אינשי שערין דפלן יאיין, [עושה] לשון תקון וכן יוצר אור ובורא חושך אני ה' עושה כל אלה וישראל עושה חיל מתרגמינן קנא נכסין. וזוכר חסדי אבות, דכתיב [וזכרתי להם ברית ראשונים. ולקח לשון דכתיב] זכרתי לך חסד נעוריך. ר"ל בכל יום גומל חסד וקונה הכל וזוכר חסדי אבות ומביא גואל, כי גאלנו ממצרים והם היו בני בניהם של ג' אבות. וגם גואלנו בכל יום ועתיד לגאלנו. ולקח לשון מביא גואל ע"ש ובא לציון. ואמר למען שמו באהבה אצל גאולה ע"ש גואלנו מעולם שמך. ואמר באהבה אצל חסד ע"ש אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד. מלך עוזר ע"ש אתה ה' עזרתנו וכתוב ויעזרם ה'. ומושיע, דכת' ומושיעו בעת צרה. ומגן אנכי מגן לך. ולכל ישראל אמר מגן עזרך. וסמך אצל ומושיע, דכתיב ותתן לי מגן ישעך. ולכך כורעין בתחלת ג' הברכות ולבסוף יותר מהאחרות, לפי שבתחילה מזכיר אלהי אברהם, ואף בסוף, ומגיד בסוף ומביא גואל, דאמ' בבראשית רבה אברהם לא חזר מהר המוריה אלא בזכות השתחואה. וישראל (נגאלו) [נגאלין] בזכות השתחואה. שנא' ויקוד העם וישתחוו. וזהו על העתיד. ובהודאה תחלה וסוף משתחוים יותר על העתיד כמו שנפרש במקומו. בא"י מגן אברהם, דכתיב אנכי מגן לך. והיינו דאמרינן במכילתא מנין שאומרים אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שנאמר ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל וגו'. ורגילים החזנים להתחיל כאן בימים טובים קרובות. ולפי דאמרינן בירושל' שאומ' מודין דרבנן על החזן דאמ' זעירא סמוך לקרובה. ולכך נקראו קרובות. ולכך נקרא החזן חזן לפי דאמ' בבראשית רבה [משום רב מנחם] זה שהוא עובר לפני התיבה אין אומ' לו בא והתפלל אלא בא והקרב קרבנות ציבור. ולכך נקרא חזן לפי שהוא רואה ומעיין במילי דמתא ובצרכי הכנסת, ואת מי יקרא לקרא בתורה. וכדאמרינן בבא קמא בחזני מתא והם רועי צאן העיר. ואמ' נמי במדרש שיר השירים כד דמך ר' פלוני הוינן קרינן ליה תנוי וקרוי וקרוב פייטוי.
אתה גבור לעולם ה', אמר לעתיד דכתיב ה' כגבור יצא ולכך נמי אמר מחיה מתים אתה ורב להושיע משיב הרוח ומוריד הגשם, לכך הזכיר לשון לעולם כאן אצל תחיית המתים וגשמים כי בכלל לעולם יש ארץ ואדם וגן עדן וזהו כל העולם. ואמ' בבראשית רבה כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ הזכיר שם מלא על עולם מלא. וכן הזכיר שם מלא בירידת גשמים. אמר ר' שמעון שלשה דברים שקולים זה בזה ארץ ומטר ואדם. ר"ל שבשלשתן כת' שם מלא. בארץ ומטר כמו שאמרנו תחלה. ואדם מפורש הוא ביום ברא ה' אלהים אדם. וגם זכירת גן עדן מייתי בבראשית רבה ויטע ה' אלהים גן בעדן אמר ר' ינאי למה מזכיר שם מלא במטע הגן וכו'. ולכך נקבע מחיה מתים אחר מגן אברהם [כר'] כדאמ' ר' אחא אמר הקב"ה שלך קודמת לשלי. ולכך סומכין טל למגן אברהם. ומביא גואל דאיתקיש פרנסה לגאולה. וכתיב נמי לך טל ילדותך מה טל זה סימן ברכה לעולם אף אתה סימן ברכה לעולם. ופסוק זה נאמר על אברהם ולכך אמר נמי אתה גבור לעולם ה' מחיה מתים אתה רב להושיע משיב הרוח ומוריד הגשם כל סדר אלו הדברים של תחיה, מה ענין גבורה לכאן. ומחיה מתים ורב להושיע לענין גשמים, וכה הוא בתנחומא שאדרינוס מלך ארור רצה לעשות עצמו אלוה ואמרה לו אשתו מלך עשיר וגבור והכל בידך ותעשה אלוה אמר לה אתה גבור לעולם ה', כי אין קץ לגבורותיך. אם תצא נפשי ויגבה המקום פקדונו מה אעשה. אמר לו הקב"ה אתה אדם ולא אל. אמר הקב"ה אני מחיה מתים ואליהו החיה המתים. אני מוריד גשמים ואליהו הוריד גשמים. אני הורדתי אש וגפרית ואליהו הוריד כן שאמר אם איש אלהים אני תרד אש מן השמים, ולא אמר אל אני ואתה אומר אל אני. ולכך אנו אומרים אותו רשע שאם היום כאן ולמחר עתיד למות היה מתפאר שהוא היה גבור אין גבור אלא אתה. אתה גבור לעולם ה', כי אין קץ לגבורתיך. ומחיה המתים ורב להושיע כמו שפירשנו כי אין ישועה רבה כמו תחית המתים דכתוב בה ישועות בל נעשה ארץ יחיו מתיך נבלתי יקומון. ועוד אמר רב להושיע על שהוריד אש וגפרית על סדום והושיע מהם לוט וכל בני ביתו בעל כרחם לפני כולם. ומוריד הגשם כמו שאמ' ואין אדם יכול לומר אל אני שיוכל לעשות לא זה ולא זה. ונאמן אתה להחיות מתים דכתיב וידעתם כי אני ה', נאמן לשלם שכר שהוא אומר לתת. וכן כל מקום שאומר אני ה' גבי פורעניות, כן הוא באגדה, וכן פי' רב שלמה בפירוש פרשת וארא. וזהו שנאמר בבראשית רבה נאמר פתיחה בגשמים ונאמר פתיחה בתחיית המתים דכתיב הנה אני פותח את קברותיכם. ועוד נראה דלכך קבעו לומר משיב הרוח ומוריד הגשם אצל תחיית המתים דעיקר הברכה בתחלתה וסופה היא תחיית המתים. ומה לנו לומר אצל תחיית המתים משיב הרוח ומוריד הגשם אלא בשביל שיחיו ברוח כדכתיב ויפח באפיו וכתוב ופחי בהרוגים האלה וחיו. וגשם ע"ש דאמר בתנחומא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ומתרגמינן ורחמוהי צדיקיא עתידין לאזהרה בזוהר יקריה על חד תלת מאה ארבעין ותלתא במיפק שמשא בגבורתיה. ואימתי ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא, במכתו של עולם ירפא. ותלת מאה וארבעין [ושלש] כמנין גשם בגימטריא. וחשבון זה על מה דכתיב בישעי' ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. ומתרגמינן וזהור שמשא יהא עתיד לאזהרה על חד תלת מאה וארבעין ותלתא בזהור שבעה יומין. ור"ל שבעה פעמים שבע הם מ"ט, ושבעה פעמים מ"ט היינו תלת מאה וארבעין ותלתא. וכן נמי מפורש בעמך. וראיה לדבר שרמז הקב"ה לאברהם שלא יתאוה הוא בעצמו לירש את הארץ שהרי במתנה שבכולם אומר לזרעך אתן את הארץ הזאת גם בברית הבתרים כתוב כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת, ולא כתוב לך ולזרעך. ומקיים אמונתו לישיני עפר מזכיר השבועה שנשבע לאברהם ליצחק וליעקב שנקראו בתלמוד ישיני חברון, ואמר עפר להזכיר מה שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר, וגם על שם ורבים מישני עפר יקיצו, ואמר אמונתו ע"ש והאמין בה' שהוא נאמן לשלם. לכך חשב אברהם שנזכר בברכה שלמעלה. וגם לבאים אחריו, דכתיב עד דור ודור אמונתו. ודרשינן בספרי רבי אומר לתת להם, אלו עולי בבל. ולזרעם, אלו בניהם, בניהם אחריהם, לימות המשיח. גם כתבנו למעלה דאמרינן בתנחומא כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, אע"פ שהתנתי עם האבות לתת להם את הארץ ומתו, איני חוזר בי. אלא אני ה' נותנה לבניהם, והיינו דכתיב ודבר אלהינו יקום לעולם. והיינו תחת אבותיך יהיו בניך, שאם נודר לאבות ואינו נותן אלא לבנים קיים דברו ותנאו. וגם מפרש ונאמן אתה להחיות המתים דאמר באגדה כתוב באברהם ובאבות ונתתי לך ולזרעך את הארץ, ומעולם לא נתנה לו. וכן כתוב על האדמה אשר נשבע לתת להם, לכם לא נאמר אלא להם, מכאן לתחיית המתים. וכן והאמין בה'. וכן יש לפרש ולזרעך, פי' ודאי היה ברצון המקום ליתנה לאברהם, אם ירצה אברהם. אלא שרמז הקב"ה לו שטוב לו יותר שלא נתנה בעודו במתי מעט. וגם כי כל בניו נקראו בני נח עד מתן תורה ואינם נקראים זרע אברהם. וכתוב לך ולזרעך. וראיה לדבר דכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע, ולא אמר יצחק מכלל שלא נתכון ליתנה אלא למקצת זרע יצחק וזהו יעקב ובניו. לכך אמר ביצחק. ועל זה נאמר והאמין בה', ובמתנה שהיא עתידה אחרי מותו ימים רבים שייך אמונה. שאם רצה לקבלה לעצמו לא שייך אמונה. ועוד אמרינן במדרש תלים בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת. אימתי אתה [עתיד] להחיות מתים לעתיד לבא. לכך בך ה' חסיתי. ועוד אמרינן בבראשית רבה חדשים לבקרים רבה אמונתך אמ' ר' אלכסנדרי על שאתה מחדשנו בכל ערב ובוקר אנו יודעים שאמונתך רבה להחיות מתים. דכתיב חדשים לבקרים. ועוד יש לומר ונאמן אתה בעיננו ולבנו שתהיה מחיה המתים כדאי' במדרש תלים אמונים נוצר ה' שעונין אמן בתפלה באמונה, ואומר ברוך מחיה המתים ועדין לא בא, ומאמינים בי שאני מחיה המתים.
ועוד אתחיל לפרש ברכה זו על הסדר: אתה גבור דכת' יצא [כגבור], התחיל לשבח הגבורה שהיא ע"ש עיקר [הברכה] על הזכרת גבורת גשמים שהיא תחית המתים. וסדר אצל תחיית המתים גבורת גשמים. [ואמ'] בריש תענית מדכתיב נאזר בגבורה. מחיה מתים אתה דכתוב יחיו מתיך. רב להושיע [דכתיב לעיל מיניה ישועות בל עשה ואמר רב להושיע] ע"ש מדבר בצדקה רב להושיע. וכל זה לעתיד. משיב הרוח ומוריד הגשם ע"ש ישב רוחו יזלו מים. וזהו תחית הבריות. ובימות החמה שאין מזכירין גשמים מזכיר טל. וטל נמי קרוי תחיה ע"ש שיחיו מתים בטל, כדכתיב [הקיצו ורננו שוכני עפר] כי טל אורות טלך. מכלכל חיים בחסד, דכתיב ארבעים שנה כלכלתם במדבר. וכתיב נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, וזו היא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, וזו היא תחיתם. וכמו כן עתיד להחיות מתים ברחמים ע"ש שאמר המקום וברחמים גדולים אקבצך. והנה כמה דורות עברו אחרי שאמ' כך, לכך יחיה את כלם לקיים לכלם את דבר קדשו שאמר לקבץ את כלם. והכי נמי אמרינן במדרש תלים למה אמר ג' פעמים אהיה בפרשה, אמר הקב"ה ברחמים בראתי את העולם וברחמים אני עתיד לנהגו. נמצא שהשלישי כנגד העולם הבא ותחיית המתים. סומך נופלים ע"ש סומך ה' לכל הנופלים. רופא חולים ע"ש כי אני ה' רופאך. ולעיל מינה כתיב כל המחלה. ולעתיד כתיב ואת החולה אחזק. ולעיל מינה כתיב ואת עמי ארפא. מתיר אסורים ע"ש ה' מתיר אסורים. ולעתיד נאמר לאסירים צאו. ובא לפרש איך הוא מכלכל חיים בחסד, ואחר כך בא לפרש מה שאמר מחיה המתים ברחמים, ואמר שיקיים אמונתו לישיני עפר, לשון שינה, דכתיב הקיצו ורננו שוכני עפר. ואין הקצה כי אם לישן. וגם ע"ש שמקיים אמונתו עם החיים כך יקימנה עם המתים. דכתיב עד דור ודור אמונתו. פי' יקיים אמונתו אף עם המתים. ובשביל שדבר עכשיו על כמה דברים של גשמים שהם גבורות ועל תחית המתים ועל גמילות חסדים שעושה עם בריותיו, בא לחזור הכל דרך כלל אצל החתימה. ואמר מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך מלך ממית ומחיה, שאמרנו. ואמר כמו כן ממית ומחיה ע"ש ה' ממית ומחיה. ומסיים מוריד שאול ויעל וזהו תחיית המתים, דכתיב ישועות בל נעשו ארץ יחיו מתיך. וזהו מצמיח ישועה. ואמר לשון מי כמוך ע"ש דכתוב ה' איש מלחמה. וכתוב לבסוף מי כמוך באלים, ר"ל בחזקים. ואמר לשון מי דומה לך ע"ש תחיית המתים וכן ביוצר של שבת: ואין דומה לך מושיענו לתחיית המתים. וכן כתוב אל מי תדמיוני ואשוה, וכתיב בסיפיה: וקוי ה' יחליפו כח, ומפרש בחלק דמיירי בתחית המתים. והמתפלל שאמר והוסיף מי דומה לך. מלך ממית ומחיה, ר"ל מלך בשר ודם ממית האדם בכונה שלא יבא עוד לפניו, והקב"ה ממית אע"פ שבדעתו להחיותו לבסוף. וכמו כן מי כמוך בעל גבורות כי שאר גבורים מראים כל גבורתם לאויביהם והקב"ה שהוא גבור מכולם מאריך אפו. ונאמן אתה להחיות מתים מעין החתימה סמוך לחתימה. בא"י מחיה המתים לפי דכתוב באברהם בך חותמין ולא בהם חותמין מכל מקום כאן שסיים ברכה ראשונה מגן אברהם בא לרמוז בשניה יצחק, כדאמרינן בבראשית רבה כיון שהגיעה החרב בצוארו של יצחק פרחה נשמתו. וכשאמר הקב"ה אל תשלח ידך אל הנער מיד חזרה נשמתו, ועמד יצחק על רגליו באותה שעה וידע שכך המתים עתידים להחיות ולעמוד. ואמר בא"י מחיה המתים. ובשלישית פתח בואתה קדוש וסיים האל הקדוש. וזהו שכתוב והקדישו את קדוש יעקב, ולכך לפי שאמרנו קדושה חתם אחריה ברמז על יעקב ורמז יעקב שנקרא הקב"ה קדוש יעקב, הרי כאן ג' אבות נרמזים בג' ראשונות בחתימתן. ונתכונו לקבוע הקדושה שהיא המרכבה באמצע רמז האבות, כדאמרינן בבראשית רבה אמר ריש לקיש האבות הם המרכבה. ויעל אלהים מעל אברהם והנה ה' נצב עליו. וכן הוא בפרקי דרבי אליעזר וידר יעקב נדר שם הניח הבאר ומשם (נסע) [נשא] רגליו וכהרף עין בא לחרן שנא' וישא יעקב רגליו, ואמר ויצא יעקב וגו' ואמר האל הקדוש נקדש בצדקה וענו העליונים ואמרו בא"י האל הקדוש. יש כאן חמשה פעמים תחיית המתים מלבד החתימה. ומפרש כנגד מת שהחיה אליהו ושנים דאלישע ומתים שהחיה יחזקאל ותחית המתים לימות המשיח. ואינו מזכיר תחיה אחרונה דלעולם הבא, לפי שלא יחיו בגוף כי אם בנפש לדברי הרב רבנו משה. ואף למפרש שיחיו בגוף יש לומר שאינו מזכיר כאן תחיה דלאחר חורבן עולם וחדושו. או דאינו מזכיר דאלישע כי אם תחית אחד כי לא נזכר במקרא כי אם האחת, כדאמרינן בפ"ק דחולין. ויש כאן נזכר שני פעמים גבורה על שם גשמי ברכה ושאין לברכה. והזכיר (שבע) [שני] פעמים ישועה. רב להושיע, ומצמיח ישועה. ורמז שתיהם לתחית המתים כמו שפירשנו. או יש לפרש ישועה ראשונה על מצרים וישועה אחרונה לעתיד, דכתיב לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה אתכם מארץ מצרים, אלא חי ה' וגו'.
אתה קדוש דכתוב האל הקדוש נקדש בצדקה. ושמו קדוש דכתוב שוכן עד וקדוש שמו וכנגד זה קדושים יהללוך סלה ורומז לומר לשון זה ע"ש דאמרי' במכילתא ר' מאיר אומר ואם לאדם הראשון שהוא יחיד, עשיתי לו יבשה, דכתוב ויאמר אלהים יקוו המים פי' לפי דכשם שאני יחיד כך היה אדם יחיד, ועדת קדושים איני עושה להם את הים יבשה. בתמיה פי' על שם שאני קדוש. ועל כרחין כך הוא הפי' של מכילתא, שאם היה הטעם בשביל שהם רבים ואדם [יחיד] היה לו לומר אם ליחיד עשיתי כך ולרבים איני עושה להם כמו כן ולמה הזכיר שם עדת קדושים, אלא כך הוא כמו שפי'. ולכך אומר המתפלל וכמו שעשה לנו נסים לפי שנקראים אנו בלשון קדושה כמוהו כמו כן יש לנו להללו מפני על שנקראין אנו בלשון קדושה כמוהו. ועוד וקדושים בכל יום יהללוך סלה כדאמ' בספרי כל קדושיו בידך אלו נפשותן של הצדיקים העומדים עמו בצרור החיים וכן ה' אלהי כל קדשי עמך, כל נבואה שלא היה בה צורך לדורות לא נתפרסמה אבל לע"ל הקב"ה בא ומסיח עמו ומפרסם נבואתם. היינו דכתוב ובא ה' אלהי כל קדשים עמך. והיינו דאמרינן בתנחומא אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם אלא לאחר מיתתן שנא' לקדשים אשר בארץ המה אימתי הן קדשים כשהן ניתנין בארץ, שכל זמן שהן חיים אין הקב"ה מייחד שמו עליהם, וכיון שמתים הקב"ה מייחד שמו עליהם. וכן במדרש תלים לקדשים אשר בארץ אין הקב"ה קורא לצדיקים קדושים עד יום מותם שהם בארץ, ואינו נקרא קדוש עד שמת, לפי שיצר הרע שולט בהם בעולם הזה ואינו מאמין בהן עד יום מותם. ולפי דכתוב לא המתים יהללו יה. ר"ל הרשעים שהם מתים אפילו בחייהם אבל הקדשים אפילו במיתתן קרוים חיים ומהללים אותך. כי מלך גדול וקדוש אתה שנאמר כי מלך גדול אני. בא"י האל הקדוש.
אתה חונן לאדם דעת ע"ש המלמד לאדם דעת. ובינה דכתוב ויתן אלהים חכמה לשלמה ובינה הרבה מאד. ואמ' בבמדבר רבה ישא ה' פניו אליך ויחנך. מנין שהם חנונים אף בדעה ובינה דכת' ויחנך, כמה דמצלינן אתה חונן לאדם דעת לאנוש בינה. וחננו מאתך דעה כך הוא בויקרא רבה וידבר מכאן אמרו כל אדם שאין בו דעה ילמד ממנו, שהרי משה אבי הנביאים הוציא ישראל ממצרים וקרע להם הים ונעשו על ידו כמה נסים ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו שנאמר ויקרא אל משה וידבר. ואמ' נמי בנדרים דלא דא ביה מה ביה. ולכך אמר מאתך ע"ש את מי נועץ ויבינהו. והשכל דכתוב ורעו אתכם דעה והשכל. ואמ' בספרי ויחנך, בדעת בחכמה ובהשכל ומוסר ובינה. ולכך אמר וחננו מאתך דעה וחכמה ובינה והשכל. והרב ר' משה לא כתב חכמה בברכה זו. נראה שהשכל הוא במקום חכמה. ולכך שואל המתפלל שלש אלו דאמרינן במדבר סיני בדעתו תהומות נבקעו, זה המכיר את בוראו וכת' השכל וידוע אותי. בחכמה יסד ארץ היא יראת ה' דכתוב הן יראת ה' היא חכמה. כונן שמים בתבונה זה סור מרע דכתוב וסור מרע בינה. ואנו מתפללין שיתן לנו לב להכירו וליראה אותו ולסור מרע. ועוד תפלתנו ע"ש דאמר בשמות רבה כתוב בבצלאל ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה, שהיה חכם בתורה. בתבונה, שהיה מבין בהלכה. ובדעת, שהיה מבין בתלמוד. בא"י חונן הדעת. ועוד לפי שאמר אתה חונן לאדם דעת רמז שהוא מדבר במשה שנקרא אדם דכת' לקחת מתנות באדם. ונמסרו לו ששים שערי בינה. ואמרינן בפרקי דר' אליעזר ראו העליונים שמסר הקב"ה שם המפורש למשה וענו בא"י חונן הדעת.
השיבנו אבינו לתורתך ע"ש דכתוב ואבותינו לא עשו תורתך ולא הקשיבו למצותיך. ומהו אבינו, שנהיה חביבים לפניו כבנים כדאמרינן במדרש תלים בני אתה, מכאן תשובה לאומרים יש לו בן ואתה מותיב לו "בן לי אתה" אינו אומר, אלא "בני אתה", כאדם שאומר לעבדו שיש לו קורת רוח ממנו מחבב אנא לך כברי. ועוד אמר השיבנו לתורתיך דאמ' בספרי מורשה קהלת יעקב משל לבן מלך שנשבה כשהוא קטן למדינת הים, אם מבקש לחזור לאחר מאה שנה אינו בוש לחזור, מפני שאומר לירושתי אני חוזר. כך תלמיד חכם שפורש ורוצה לחזור אינו בוש לחזור. ולכך נמי אמר השיבנו אבינו לפי שהבן חוזר לירושתו שירש מאביו. ואמר וקרבנו מלכנו לעבודתיך לפי שהם עובדים אדונם כעבדים ולא כיורשים, פרשנו באתה בחרתנו, וקרבתנו מלכנו לעבודתך על התורה, וכאן נמי יש לפרש עוד לפי שהיו בטלים. וכתוב אחר אותו פסוק שהבאנו, לא עשו תורתך והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו. פי' שהיתה בטלה. ועוד לכך אמר וקרבנו מלכנו לעבודתך על התורה כמו שאמ' במדרש תלים עד עתיק יומיא מטא וקדמוהי הקריבוהי והקרבתנו דכתוב ויגש אלי, הא כיצד המלאכים מכניסים אותם עד למחיצתם והקב"ה פושט ידו כמקריב אותם אצלו. וכך נאמר והקרבתנו. ועוד כאן שאמר השיבנו אבינו לתורתך אמר וקרבנו מלכנו לעבודתך שהיא עבודת המצות. וכיון ששב האדם בשתיהן על זה אומר בויקרא רבה כיון שעושה אדם תשובה הקב"ה מקבלו ונותן לו בנים זכרים של קיימא ומקיימי מצות בישראל פי' בשכר ששב בתורה ובמצוה. ועבודה היא מצות דכתוב תחת אשר לא עבדת פי' שלא קיימת המצות. ועוד יש לפרש לעבודתך וקרבתנו להתפלל לפניך דאמ' בספרי ולעבדו בכל לבבכם, היינו תפלה שנקראת עבודה. ושייך קריבה בתפלה ע"ש אשרי תבחר ותקרב, ויש כאן בחירה וקריבה. והחזירנו בתשובה שלמה ע"ש השיבנו ה' אליך ונשובה, אם התחלנו לחזור סייע לנו שתהיה תשובה שלמה. והיינו בא לטהר מסייעין אותו. והיינו דכתוב אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד, אבל קודם שיתחיל לשוב לא תועיל התפלה, דאמרי' הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ועוד לכך אמר בתשובה שלמה דאמ' בפרקי דר"א ואין ישראל עושין תשובה שלמה עד שבא אליהו, שנא' הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות על בנים, גבי אליהו. בא"י הרוצה בתשובה. כדכתוב לא [אחפוץ] במות המת כי אם בשובו מדרכו הרעה וחיה.
סלח לנו אבינו כי חטאנו ע"ש וסלחת לעמך ישראל אשר חטא בך. מחול לנו מלכנו כי פשענו ע"ש ולכל פשעיהם אשר פשעו בך. מחילה לשון חכמים הוא דאמ' בספרי ותשכח אל מחוללך, שמוחל לך על כל עונותיך, לכך סמך סליחה לאב ומחילה למלך, שלפני האב כל זדונות דומות כשגגות, ונקלים בעיניך לסולחם, ומחול לנו מלכנו כי פשענו, אע"פ ששגגות העם דומות לפני המלך כזדונות דכתוב מלך במשפט יעמיד ארץ אעפ"כ מחול לנו. כדדרשינן במדרש רות אלהים אלהיך אנכי, אע"פ שאני פטרונך מה פטרונא מהני בדינא. לפיכך אנו מבקשים מחילה ומחילה שיכא לבקש על כל אדם המקפיד על חברו או על עבדו שימחול לו עלבונו, אבל לא שייך לומר שיסלח לו עלבונו. ולכן אומר לשון חטאנו כדאמרינן בתנחומא ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו, כיון שאמרו חטאנו מיד נתרצה להם שאין המוחל נעש' אכזרי, והמבקש מחילה לחבירו ואינו מוחל לו נקרא חוטא. ולפי' אמר כי חטאנו אע"פ שהיה צריך לומר אף כי חטאנו סלח לנו דאמ' במדרש תלים לה' אלהינו הרחמים והסליחות כי מרדנו היה לו לומר כי שמרנו תורתו, אלא אימתי הפועל מחזיק טובה לבעל הבית בשעה שאינו עושה פעולתו באמונה ואינו מעכב לו שכרו כלל. ועוד וגאלנו כי פשענו אע"פ שפשענו דאמ' בתנחומא אמר עתניאל בן קנז לפני הקב"ה רבש"ע כך הבטחת למשה בין עושין רצונו ובין אין עושין שאתה גואלם. וזהו וירא און ולא יתבונן. ועוד גם בבקשת רחמים לסליחה וכפרה אומר אבינו, דכתוב כרחם אב על בנים. ועוד במדרש תלים יתומים היינו ואין אב אמר להם הקב"ה הנחתי את אבותיכם הביטו אל אברהם אביכם ולי אתם קורין אבינו. אמרו לו רבון העולמים המגדל אב ולא המוליד כי אתה ה' אבינו אברהם לא ידענו. כי אל טוב וסלח אתה ע"ש כי אתה ה' טוב וסלח. בא"י חנון המרבה לסלוח דכתוב ואל אלהינו כי ירבה לסלוח.
ראה נא בענינו ע"ש ראה עניי ועמלי. וע"ש וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. וריבה ריבנו ע"ש ה' יריב ריבם ע"כ ירדנו למידה התחתונה ואמרו במדרש תלים אמרו ישראל רבונו של עולם אימתי אתה גואלנו, אמר להם כשתרדו לירידה התחתונה אותה שעה אני גואל אתכם. וכן כתוב כי שחה לעפר נפשנו מה כתוב בתריה קומה עזרתה לנו. כי פשענו, אמרי' בתנחומא אשר פדית ה', על מנת כן פדיתנו שתכפר לנו על כל פשעינו. למען שמך, סמך גאולה לשמך ע"ש גאלינו ה' צבאות שמו, וכתוב למען שמי אאריך אפי. כי מלך גדול חזק אתה, דכתוב כי מלך חזק אני. בא"י גואל ישראל.
רפאנו ה' ונרפא פסוק הוא בירמיה בלשון יחיד. והעלה רפואה שלמה, לכך אומר שלמה לאפוקי שלא יהיו בנו נגעים שאינם חוזרים לרפואה, דאמ' בויקרא רבה ושחט את הצפור האחת, למה שוחט אחת ומניח אחת, לומר כשם שאי אפשר [וכו'] לחזור כך אי אפשר לנגעים לחזור. וזהו דאמ' באגדה מפני מה יש נגעים באומות ואין נגעים בישראל, לפי שלא ימאסו בנו. לכל מכותינו ע"ש וממכותיך ארפאך. ולכל תחלואינו ע"ש הרופא לכל תחלואייכי. כי אל מלך רופא נאמן ורחמן אתה, ע"ש כי אני ה' רופאך. כנגד... שהוא רופא רחמן. והנה אמר מחצתי ואני ארפא. וכן הוא הפסוק וחלאים רעים ונאמנים. בא"י רופא חולי עמו ישראל, ע"ש שצריך לצרף החולה הידוע עם שאר החולים.
ברך עלינו ה' אלהינו השנה הזאת, ע"ש וברכתי לכם את השנים. ואת כל מיני תבואתה, כל מיני פירות קרוי תבואה ע"ש מרבה תבואה למלכים. ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה ע"ש ותחדש פני אדמה. גשמי ברכה יהיו. כשנים הטובות, דאמ' בתענית שאפילו שנים כשני אליהו ויורדין גשמים בערב שבת הרי הוא סימן קללה. וגם שנאמר על פני האדמה בא להתפלל על העשירים שיתנו לפרנס העניים, דאמ' בתנחומא והרעב היה על כל פני הארץ. ראוי למקרא לומר על הארץ, אמר ר' שמואל ללמדך שלא התחיל הרעב אלא בעשירים, שאין פני הארץ אלא עשירים. ושבענו מטובך ע"ש ויאכלו וישבעו ויתעדנו בטובך הגדול. ויש מאריכין בברכה זו שלא כדרך העולם. בא"י מברך השנים.
תקע בשופר גדול ע"ש יתקע בשופר גדול. לחרותנו ע"ש לקרא לשבוים דרור, ואנו במאסר האומות. ויש מפרשים שמדבר על תחיית המתים האסורים תחת הקרקע. וכשיחיו יהיה השם נקרא משחרר והם כבר יצאו חפשים מן העונות בשן ועין כיון שמתו. והיינו דכתוב בתנחומא הואיל וכנען נמסר לעבדות בעון שראה ערות אביו, ובפה שהגיד לאחיו דין הוא שעבדים יצאו בפה, דהיינו בשן ועין, דכתוב וכי יכה איש את עין עבדו, ומה עבדו שהוא קנין כספו יוצא בשן ועין לחרות, ברוכי ה' כשהם מתים אינו דין שיצאו חפשים מן העונות, במאתים וארבעים ושמונה אברים. ושא נס לקבץ גלויותנו וקבצנו יחד מהרה מארבע כנפות כל הארץ, ע"ש ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות כל הארץ, וכתוב ונשא נס. בא"י מקבץ נדחי עמו ישראל, ע"ש ואסף נדחי ישראל.
השיבה שופטנו כבראשונה ע"ש ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה. והסר ממנו יגון ואנחה, דכתוב ונסו יגון ואנחה. ויש אומרים ע"ש דכתוב במשול רשע יאנח עם. ומתוך שנעשה דין ומשפט בינינו מלוך עלינו אתה לבדך בחסד ורחמים וצדקנו במשפט שלא תדוננו כיון שנעשה דין למטה. כדאמ' בתנחומא לא ידון רוחי באדם אמר ר' אליעזר אם יש דין למטה אין דין למעלה, אם אין דין למטה יש דין למעלה. כיצד, אם יעשו התחתונים דין למטה אין דין למעלה. ולכך לקחו לשון והסר על שם וחרפת עמו יסיר. ומלוך עלינו אתה ה' לבדך. כדכתוב ביום ההוא יהיה ה' אחד. בחסד וברחמים, ע"ש שאמר בחמה שפוכה אמלוך עליכם, מתפלל לא תמלוך בחמה, אבל תמלוך בחסד וברחמים. וע"ש וארשתיך לי [בצדק ובמשפט בחסד] וברחמים. וצדקנו במשפט ע"ש הכתוב דכתוב בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. ואע"ג דכתוב בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, הקדים המתפלל חסד ורחמים, דאמר בתנחומא כל ארחות ה' חסד ואמת, הקדמת חסד לאמת וצדק למשפט, דכתוב חסד ומשפט מכון כסאך, חסד ואמת יקדמו פניו. מכלל שיש להקדים חסד לרחמים, כי אמת היא מדת רחמים, וחסד עומד בימין הרחמים. בא"י אוהב צדקה, ע"ש אהבת צדק ותשנא רשע. ומשפט, ע"ש ומשפט אהב. משפט וצדקה אתה עשית. ומראש השנה ועד יום הכפורים אומר המלך המשפט. אבל רבותינו לא דקדקו בין מלך והמלך.
למשומדים אל תהי תקוה ע"ש ותהי לדל תקוה. וכתוב נמי מקוה ישראל. וכתוב נמי ויש תקוה לאחריתך. אבל לא למשומדים, לפי שנדונים לדורי דורות. וכל המינים כרגע יאבדו, מינים ומשומדים דין אחד להם. ולקח לשון רגע ע"ש רגע ימותו. ואמר' בשמות רבה אמר ר' ברכיה כדי שלא יהיו המשומדים והמינים ותועי ישראל אומרים שאנו מהולים לא נרד לגיהנם, מה הקב"ה עושה משלח מלאכים ומכסה ערלתם והם יורדין לגיהנם. וכיון שגיהנם רואה הערלה מותח פיה ולוהבת אותם. זהו אל תהי תקוה. ותעקר נמי על העולם הזה שלא יהא להם שום תקות טוב. והא דמייתי בברכות גם ענוש לצדיק לא טוב, היינו דוקא לעונשו בהכרח כי התם בכרבלתא דתרנגולא או בכשפים והשבעות. אבל יכולים להתפלל שלא ייטיב להם, ואם לא ישמע התפלה יחדל, שאין הכרח בתפלה. והנהו בריוני דהוו בשבבותיה דר' מאיר [ברכות י' ע"א] דאמרה ליה דביתהו דמבעי רחמי דלהדרו בתשובה שהרי כבר בקשנו עליהם כשאמרנו וקבלנו עליהם בתשובה שלמה ואם כן יש לומר ואם לא ירצה לשוב אל תהי להם שום טובה כי אם עוני ויסורין לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. וממלכת זדון מהרה תעקר, ע"ש עקרון תעקר. ותשבר, ע"ש ושברתי קשת ישראל. יהי רצון שלא תשבר קשתם כי אם קשת האומות. וכן ע"ש ושיני רשעים שברת. ולכך אמר שלשה קללות תעקר תשבר ותמגר למלכות זדון שהוא אדום והוא לי שלישי למלכות וקשה מכולם. ידוהי ודרעוהי דכסף, זה מלכות מדי, ובתרוהי תקום אחרי ארע מיניה מעוהי וירכתי דנחש, זו מלכות יון, ומלכות דיליה תליתאה זה שקוהי די פרזל זו מלכות אדום, והיא נקראת מלכות חייבת. והמתפלל קורא אותה מלכות זדון ע"ש בא זדון ויבא קלון הנדרש על עמלק, והוא מזרעו של עשו. ומצינו בשאר מקומות שקורא אותה מלכות הרשעה ומלכות רומי קשה ממנה, כדאמרינן בתנחומא כל מקום שנאמר צר חסר הוא מלכות הרשעה, צור מלא הוא רומי. ורומי היינו אדום וצור. וצור שהוא מלא מראה רשע יותר מן החסר. ואמ' בתנחומא שאמר ושקוהי די פרזל זו מלכות אדום, ואחר כך אמר מה הברזל קשה כך מלכות הרשעה קשה. מכלל שקורא למלכות אדום מלכות הרשעה. ובפרק ה' דשבועות. ועוד קורא לה מלכות חייבת. ובתנחומא אמר הוא העולה על מוקדה זו מלכות הרשעה שעולת עצמה שנאמר אם תגביה כנשר קנך. כאן קורא לאדום מלכות הרשעה. עוד יש כאן ארבעה בברכה זאת שעושין רעה לישראל. למשומדים א' ולכל המינים ב' וכל אויבי ג' ומלכות זדון ד' הם כנגד ארבע מלכיות וכנגד ארבע דברים שעשו אומות העולם, שפשטו ידיהם בכסא הכבוד מרום מראשון והחריבו ושרפו והגלו את ישראל, יאבד הקב"ה את זרעם וזכרם. ותמגר ע"ש כסא לארץ מגרת. ותכניע כל אויבינו ע"ש ושאון זדים תכניע. בא"י שובר אויבים ע"ש ושני רשעים שברת. ותכניע זדים, כמו שפירשנו. ולכך תקנו למשומדים בשמנה עשרה לקללם שחרית ערבית כדאמרינן בפסיקתא גבי עמלק עד בא השמש, כל המלכויות אינן עושות מלחמה אלא עד חצי היום, ומלכות חייבת עושה מלחמה שחרית וערבית וזהו מלכות זדון.
על הצדיקים ועל החסידים ועל גרי הצדק ועלינו יהמו נא רחמיך. כך אומ' באלו הארצות וכן כתב ה"ר משה. צדיקים ע"ש עיני ה' אל צדיקים. [אזניו אל שועתם] חסידים ע"ש על זאת יתפלל כל חסיד אליך. גרי הצדק שאמ' ואהבתם את הגר ויש אומרים ועוד ועל זקני עמך ישראל ע"ש אל תשליכנו לעת זקנה. ואלו אותם המתמנים על הציבור או להתפלל או להיות דיין או גבאי, ולכך יש להתפלל עליהם שהם ערבים על הציבור, כדאמרינן במדרש תלים בני אם ערבת לרעך בתלמיד חכם הכתוב מדבר, בזמן שהזקן מתמנה אומר לו הקב"ה עד לא נתמנית לא נעשית ערב על הציבור עכשיו שנתמנית נעשית ערב על הציבור. ויש אומרים עוד ועל פליטת סופריהם והם חכמי ישראל שהם כחולין כדאמ' כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי. יהמו נא רחמיך ה' על כל אלו ע"ש והמון מעיך עלי התאפקו. ותן שכר טוב לכל הבוטחים על שמך באמת ר"ל שהם יודעים אמיתת שמך ע"ש ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ה'. ואמר שכר טוב ע"ש מה רוב טובך. ושים חלקנו עמהם ע"ש שאומר בתלמוד ויהא חלקי עם הצדיקים בגן עדן. ולא נבוש, כדאמרינן בתלמוד ולא נבוש ממעשינו. כי בך בטחנו, חבר זה עם זה ע"ש בך בטחתי אל אבושה.
ויש עוד לפרש צדיקים וחסידים בטלים ממלאכתם ועוסקים בתורה המתשת כוחם ונדים ומיוסרין ביסורין. כדאמרינן ביבמות. וזקנים וחכמים אינם עמלים לפרנסה. והבוטחים בשמך אלו אנשי אמנה שאין אומרים מה נאכל למחר, כדאמרינן בסוטה מאד ה' אלו צריכים לרחמיך להתפרנס. כדאמרינן במדרש תלים להנחיל אוהבי יש. אם כן למה הם עניים בעולם הזה, כדי שלא יתעסקו בדברים בטלים וישכחו התורה. פי' ולכך צריכין מאד שתרחם עליהם. ועוד אמרינן בבראשית רבה טרף נתן ליראיו, טירוף נתן ליראיו בעולם הזה. אבל לעתיד יזכור לעולם בריתו. ולשון זקנים כמו שפירשנו למעלה. ועוד דאמרינן בתנחומא ישראל אינן יכולים לעמוד בלי זקנים, וחביבין בברכה זו שארבע כתות הן כמו שכתבנו על הצדיקים א' ועל החסידים ב' ועל גרי הצדק ג' ועלינו יהמו נא רחמיך ה'. ולכך נסדרו אלו ארבעה כי צדיקים גדולים מכולם שהם עובדים השם מאהבה. וחסידים הם בעלי תשובה ויש בהם קצת יראה על העבירות שעשו, ועל כן אמר דוד שמרה נפשי כי חסיד אני. ר"ל בעל תשובה, שאם לא כן לא היה רשאי לקרוא עצמו חסיד. ועל גרי הצדק אלו הגרים. ועלינו יהמו נא רחמיך, אע"פ שאין אנו חשובים כל כך אלא יראי שמים אנחנו שאין אנו מחזיקין עצמנו כעובדים מאהבה. וזקנים סתם עובדים מיראה. ועלינו שאומרים לבסוף משפילין אנו עצמנו שדומין אנו כעושין על מנת לקבל פרס ואין כאן אפילו יראה. ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת ושים חלקנו עמהם לעולם ולא נבוש, כי אם נהיה פחותים מכל ד' כתות אלו יהיה לנו לבושת. ויש אומרים עוד על פליטת בית סופריהם, אלו בעלי תשובה שנפלטו מן העבירה, כדאמרינן בגמרא למה נקרא שמו פלטי בן ליש, שפלטו אל מעבירה, ואע"פ שלא עבר אלא שהיה סמוך לעבירה ופלטו אל. וכמו כן יש לומר מי שעבר ועשה תשובה נקרא פלטה. וכן נמצא בעזרא. וזהו לפי שנפרט שיש כאן ז' כתות. ואותם האמורים ד' כתות לבד כמו שפירשנו תחלה הוא כדאמ' במכילתא: וכן אתה אומר בארבע כתות שהן עונות ואומרים לפני מי שאמר והיה העולם. זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתב ידו לה' ובשם ישראל יכנה. זה יאמר לה' אני, ולא יתערב בי חטא. פי' אלו הצדיקים. ועל כן אומר המקום כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, כי צדיק גדול יותר מכולם. ולא היה בעל תשובה לקראו חסיד. ובאיוב נאמר איש תם וישר ירא אלהים לפי כי מיראה היה עובד. וזה יקרא בשם יעקב, אלו גרי הצדק. וזה יכתב ידו לה', אלו בעלי תשובה. פי' אלו חסידים. ובשם ישראל אלו יראי שמים. ופסוק זה לא הקפיד למנותם כסדר מעלתם שמנה גרים קודם בעלי תשובה, ואיפשר לפי שהזהירה תורה פעמים עליהם לאהבה אותם, הקדימם. אבל המתפלל סידרם כסדר מעלתם. ועוד אמרינן בפרקי דר' אליעזר, כשניצול יונה בן אמתי עמדו כלם ונדרו איש להביא את בנו ואת כל אשר לו לאלהי יונה ונדרו ושלמו. ועליהם הוא אומר ועל הגרים גרי הצדק. ועוד נפרש על הארבעה כתים. ואמר בסוף ותן שכר טוב לכל הבוטחים, מבקש כאן שכר לשלשה כתים ידועים: צדיקים וחסידים וגרי הצדק. ואחר כך אומר: ועלינו יהמו רחמיך, הכתוב בסתם. ואומר שיש ממנו מבקש שכר ויש ממנו מבקש חוב, לפי שלא גמל חסד. והיינו דאמרינן בתנחומא וחנותי את אשר אחון, הראה הקב"ה למשה אוצר של בעלי תורה ואוצר של בעלי צדקות ואוצר של מכבדיהם. נראה דהיינו צדיקים וחסידים וגרים. ועוד הראה לו אוצר גדול מכולם. ואמר לו הללו למי. למי שיש לו מעשים טובים אני נותן כל זה בשכרו. ומי שאין לו, חנם אני עושה ונותן לו מזה. וזהו ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת. פי' בוטחים בשמך שתעשה להם חנם, ואין להם שום בטחון בשכר מעשים טובים. ולכך יש ארבעה על הצדיקים ועל החסידים ועל גרי הצדק ועלינו, לפי שדבר בברכה של מעלה מהארבעה מלכויות בא לרמוז אחריו שיהיו ד' כתות של ישראל שלמעלה, של מלכות, כדאמרינן בתנחומא אמר ר' יהושע כשם שהעליה כובשת כך ישראל עתידין לכבוש ארבעה מלכויות שנאמר ולתתך עליון על כל הגוים. ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת אמ' בתנחומא ר"ל מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים אתה הוא בטחונן של בעלי זרועות בשמך הם בוטחים. ועוד מפרש ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך ומי הוא שאינו בוטח בו. אלא רומז הוא על כל ישראל, כדאמרינן בתנחומא מאי דכתיב אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו ראה כי לא צותה תורה לאדם הראשון אלא מצוה אחת ועבר בה בשעה ראשונה, וישראל נצטוו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו ולוקח ישראל בהמה ושוחט ומפשיט ובודק בריאה ונמצאת טריפה אינו אוכלה. ונוטע ומעדר ומנכש ומזמר טורח ומשקה ורואה פירות נטיעתו לפניו אינה אוכלה עד ד' שנים, וכל זה לצרף הבריות דכת' אמרת ה' צרופה. ואלה הם הבוטחים בשמך באמת [אמרת] להוסיף תבואתן. ועוד ותן שם טוב וגו' ר"ל אנשי אמת, בתנחומא עומדין על אמתו של דין, שנאי בצע, שונאין את ממון עצמן בדין כ"ש ממון אחרים ויהא אומר: אפילו שורף גדישי אפילו קוצץ את כרמי, כהוגן אני דנו. ר"ל אנו נכנסים לעשות דינו של זה איך אחייבנו והוא לסטים מזוין היום או מחר יקצץ כרמי וישרוף גדישי. וזה השונא בצע אומר אפילו יעשה לי כל זה אדוננו כהוגן. וזהו שבוטח בשמו של הקב"ה שלא יחסר לו דבר אפילו יאבד כל אשר לו. וזה הבטחון בשביל אמת שאינו רוצה לעשות כי אם דין אמת. וזהו כעין לא תגורו מפני איש. וזהו שכתב ר"ש בפי' חומש שונאי בצע שונאין ממונן בדין.
ועכשיו נפרש על דרך המאמר בברכה זו שבע כתות על הצדיקים א' על החסידים ב' על זקני עמך ישראל ג' ועל פליטת בית סופריהם ד' ועל גרי הצדק ה' ועלינו ו' לכל הבוטחים בשמך ז'. וזהו דאמ' בספרי והנכם היום ככוכבי השמים לרוב הרי אתם קיימים כיום. מכאן אמרו שבע כתות של צדיקים בגן עדן זו למעלה מזו. ראשונה אך צדיקים יודו לשמך [ואינו קובע להם]. שניה אשרי תבחר ותקרב. שלישית אשרי יושבי ביתיך. רביעית מי יגור באהליך. חמישית מי ישכון בהר קדשך. ששית מי יעלה בהר ה'. שביעית מי יקום במקום קדשו. ודרשא זו מונה אותן מלמעלה למטה כדרך המתפלל ומחשב צדיקים יותר מחסידים. וכך היא הראשונה אך צדיקים יודו לשמך ואינו קובע להם מקום לא חצר ולא בית ולא הר ולא מקום סתם, לפי שהם קדושים לו בכל מקום שהם יודו שמו ומודין לו, כדאי' בפרקי דר"א: ויפגע במקום, למה נקרא שמו של הקב"ה מקום, אלא בכל מקום שצדיקים עומדים שם הוא נמצא עומד שנא' כל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. ולכן ראשונה צדיקים דכת' אך צדיקים. שניה אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך, זהו קביעות מקום לחסידים. וזהו חצר סתם שהוא חצר הפנימית מן הבית, ולכך שלישית אשרי יושבי ביתך וזהו זקני עמך בית ישראל שהם פחותים מחסידים כמו שבית חיצוני מחצר הפנימית, שאותו חצר הוא פנימי כמו בחצר גינת ביתן המלך, ולא נקרא חצר בית כי אם חצר סתם. אבל חצרות בית אלהינו הוא חצר שלפני הבית החיצון יותר מן הבית וגרוע הוא מן הבית. וזהו דאמ' במדרש תלים אמר דוד אם אין לי מקום לישב עם הגדולים אשב עם הקטנים, אברהם יצחק ויעקב היו בקיטון, משה ואהרן בטרקלין ואני בסף דכתיב בתריה הסתופף בבית ה' אלהי. ואם לא בסף אשב בחצרות, דכתיב בחצרות בית אלהינו. נמצא שחצר שנקרא חצר הבית הוא פחות מן הבית, והוא חצר שלפני הבית הסמוך לרשות הרבים. ולכך אמר דוד מיד אם לא בחצר אשב בפונדקי, דכתיב בתוככי ירושלים, והיינו כעין רשות הרבים. רביעית מי יגור באהליך, הוא פליטת בית סופריהם והם בעלי תשובה שאינם חשובים כל כך כמו אותם שלא הוצרכו לידי כך. וכן הוא במדרש שיר השירים, מבעד לצמתך, אותם הצמתים שעשו תשובה וכ"ש צנועים שלא הוצרכו לכך. ואע"פ שאין אדם יכול לעמוד במקום שבעלי תשובה עומדים, אינו אומר אלא על בעלי תשובה שהם גדולים וחסידים מלבד התשובה. חמשית מי ישכון בהר קדשך והם גרי הצדק, והם פחותים מבעלי תשובה כמו שהר פחות מאהל ומבית. כדאמרינן באגדה אברהם לא קרא לבית המקדש אלא הר, אבל יעקב קרא בית. ששית ומי יעלה בהר ה', זהו שאומר' ועלינו יהמו רחמיך, שאין אנו מחשיבין עצמנו אלא כבינונים כנגד שהעליה אינה דבר קבוע, כי עלה הוא פחות מישכן. שביעית מי יקום במקום קדשו, אין כאן אלא קימה בלבד. גם מקום קדשו משמע שאר מקומות שיש בהם קדושה ופחות הוא מהר קדשו שהוא הר המוריה והוא כנגד לכל הבוטחים בשמך באמת וראה כי חשיבות הוא אבל דומה קצת לעושה על מנת לקבל פרס. נמצא שיש לכולם מקום קבוע, חוץ מצדיקים דכתוב יודו לשמך, וזו היא מעלתם, לפי שהם יודעי שמו קרובים לו בכל מקום. ושים חלקנו עמהם ולא נבוש, שאין בגן עדן כי אם שבע מעלות אלו, ואם לא נהיה בגן עדן עמהם, נבוש. אך יש לתמוה דאמ' בתפלת ראש השנה וישרים יעלוזו, משמע דצדיקים לחוד, וישרים לחוד. ואחר כך אומר' וישרים ברינה יגילו משמע דחסידים שלישית, וישרים מעלה שניה. וכשאנו אומרים על הצדיקים ועל החסידים מונה חסידים במעלה שניה. אמת כי צדיקים לעולם ראשונים בכל מקום. אך לפעמים מונה ישרים אחר צדיקים, כדכתוב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך, וגם צדיק וישר הוא. ועל זה סמך זה שסידר זכרנו. אבל לענין בני אדם, חסידים גדולים מישרים ומצינו בהק' שמונה חסיד שני לצדיק, דכת' צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. וקדוש הוא גדול מצדיק אך שצדיק נכר מפני מעשיו הטובים אף שאינו מפליא לעשות כעין מלאכים. אבל גבי אלישע דכתוב איש אלהים הוא, לפי שראו נפלאותיו. ומה דכתוב נמי כי כל העדה כלם קדושים, אם משה ואהרן מתפארים על קדושתם שהם סמוכים תמיד אל הקב"ה, כל העדה כולם קדושים, שלפעמים הקב"ה נגלה אל כל ישראל בים ובשאר מקומות. ועוד בתפלת נשמת: בפי ישרים תתרומם ובדברי צדיקים תתברך, משמע ששני דברים הם. וגם לא נוכל לומר דישרים היינו חסידים דאמ' התם ובלשון חסידים תתקדש. וכן בראש השנה וחסידים ברנה יגילו מכלל דצדיקים וישרים וחסידים שלשה דברים הם. לכך יש לומר צדיקים היא המעלה העליונה. כדאמרינן בספרי אך צדיקים יודו לשמך [כת ראשונה], שניה היא חסידים דכתוב אשרי תבחר ותקרב, שלישית היא זקני עמך בית ישראל והיא מעלת ישרים היינו שלישית אשרי יושבי ביתך והיינו ישבו ישרים את פניך. ובעל כרחין אלו שבע מעלות זו למעלה מזו מונה מלמעלה למטה כמו שפירשנו שצדיק גדול מכולם. וזו היא הראיה דאמ' בספרי שמעון בן זומא אומר שובע שמחות, פניהם של צדיקים דומים לעתיד לבא לחמה ולבנה לרקיע לכוכבים לשושנים ולמנורת בית המקדש. אלו שבע בודאי נמנין מלמעלה למטה גדול באורה קודם. ועל פי הסדר יש לפרש כדכתוב על הצדיקים ועל החסידים שיש שבע מעלות החשוב חשוב קודם. ואע"פ שבפי ישרים תתרומם ובדברי צדיקים תתברך מונה ישרים קודם צדיקים וחסידים, התם כל מלה ומלה בפני עצמה, ואינם אומ' ביחד בפי ישרים וצדיקים ושם רצה המחבר לסדר יצחק בראשי תיבות, ולכך לא סדרם כסדר מעלתם. ואף כי יש אומרים בנשמת בסדר אחר על סדר הפסוקים, כמו שכתבנו בסדר התפלות. סוף דבר נמצא כתוב אצל הקב"ה כל המעלות, דכתוב צדיק ה' וכתוב וחסיד בכל מעשיו. וגם כן חסיד אני נאם ה'. וכתוב צדיק וישר הוא. וכתוב האל הקדוש. אך בודאי אלו המעלות לא נכתבו אצל הקב"ה כי אם לשבר האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. והיינו דאמ' במדרש תלים. אשרי האיש, אשרי הם הצדיקים שהם מדמים את היצירה ליוצרה, ואת הנטיעה לנוטעה, כמו דכתוב: כי שמש ומגן ה'. והנה כבוד ה' וקולו כקול מים רבים. ומה שנקרא בישראל צדיק וחסיד או קדוש כשמותיו של הק', זהו דאמרי' בספרי בשם ה' [ימלט נקרא] צדיק נקרא חסיד. אף אתה תהא חסיד, כי קדוש גדול מכולם לענין עשית נפלאות. וצדיק גדול מכולם לענין מעשים טובים לעשות צדקה בעולם. וחסיד אחר צדיק והוא בעל תשובה. וגדולים בעלי תשובה מאד בעיני המקום, כמו שמצינו בתלמוד ואין אדם יכול לעמוד במקום שבעלי תשובה עומדים ר"ל שהם כעבד לפני המלך. וצדיק הוא כשר לפני המלך, והעבד נכנס במקום שאין השר נכנס ו[כ]דאמ' בברכות [לד:]. אך גדול כבוד הצדיק וגדול שכרו שלא בא לכלל עבדות, מכבוד ושכר החסיד שעבר ושב. ואין צדיק בארץ שירצה להיות בעל תשובה. ישרים הם במעלה אחר החסידים והם כמו של גרים ודוגמתם. וזהו דכתיב ישרי לב שמישרים את לבם בכל יום, ואין להם כדי להיות טובים, וישרותם מקטנותם. וזהו ישבו ישרים את פניך, שמקריבין עצמם לשבת לפני המקום. ואין המקום מקרבן אא"כ הם מקרבין עצמן תחלה. וזהו דכתוב על הגרים, מי זה ערב אל לבו לגשת אלי. ולפי שהם מקריבין עצמן תחלה, מכניסן הקב"ה לפניו לא יותר מהצדיקים להראותם כי קבלם מאהבה. ואעפ"כ שכר הצדיק גדול משכר הגר.
אבל על החסידים כתוב אשרי תבחר ותקרב, שהמקום מקרבן. והיינו דאמ' גבי גרים, המה יהיו לי לעם ואח"כ כתוב ואני אהיה להם לאלהים. אבל בישראל כתוב אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים להיות להם לאלהים אני ה' אלהיכם. ואע"פ שלא אמר תחלה המה יהיו לי לעם. וע"ש שהחסידים הם בעלי תשובה דכתוב שמרה נפשי כי חסיד אני. ועוד דאמרינן בתלים שהיה שותק למקלליו. ואמ' בבראשית רבא כל שמקללין אותו ושותק נקרא חסיד. אבל כשקורא הקב"ה חסיד הוא שעושה לפנים משורת הדין והוא גדול וצדיק, כדאמרינן בע"ז צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, בתחלה צדיק ולבסוף נעשה חסיד. פי' שעושה להם לפנים משורת הדין. על כן המתפלל וחסידים ברינה יגילו, יש כאן רנה וגילה על החסידים מה שלא נאמר בצדיקים. וישרים כי אם דבר אחד. לפי שבעלי תשובה משבחין בפה שהיא רנה ובלב שהיא גילה על מה שזכו לתוקף גדול כזה שנתן הקב"ה כח לכפות את יצרם. ולכך אני חוזר עוד בהאריך סדר מעלתם בלא גמגום, כי מעלה גדולה הם צדיקים ועובדים את השם מאהבה וגם מיראה. אבל אותה יראה אינה מחמת פחד עונות, כי לא חטאו אלא כעבד העומד בכובד ראש לפני רבו, כדאיתא אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ומעלת מדת היראה הזאת גדולה ממדת היראה שאדם ירא ומפחד מפני עונות שעשה, שמפחד שיקח המקום נקמתו ממנו, ולא ימחול לו בהם. וזו היא מדת חסידות. והם בעלי תשובה שעובדים השם מאהבה, וגם היראה על העברות שעשו. וזהו שאמר דוד כי חסיד אני, ואני עובד מאהבה, דכתוב מה אהבתי מעון ביתך, והיה ירא מאד על העון שעשה מבת שבע ואוריה. ולכך אמר חבר אני לכל אשר יראוך. וכתוב יראיך יראוני וישמחו. וכתוב ישובו ליראיך. כאן אומרם ישובו. נמצאו בפי' שמדבר על בעלי תשובה שיהיו יראים על עבירותם כמוהו, דכתוב אהבו את ה' חסידיו. ואמר שאתם מקבלים מדת חסידות ליראה אותו על עברתכם, עבדו אותו גם מאהבה שתהיו תשובתכם שלמה. ומה דכתוב יראו את ה' קדושיו, ענין אחד הוא, ורוצה לומר אחר שאתם עוסקין בקדושת השם ובענין יחודו, והמקום עושה נפלאותיו, ועל יברך התנאה לפניו במורא וכובד ראש. כיון שאתם תמיד לפניו, ואין לכך מורא מחמת עונות. וזהו דכתוב באהרן שהיה תמיד נכנס בהיכל, ולפעמים בקדש הקדשים, בריתי היתה אתו החיים והשלום. ואתנם לו מורא וייראני, ומפני שמי נחת הוא. וראה כי הוא אומר אחר כך: כי מלאך ה' צבאות הוא. והיינו על ענין קדושה. כי היה קדוש כמלאך. ומורא זו לא היתה מפחד עונות, שהרי העיד עליו המקום: תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו וגו'. וישרים כבר פרשנו כי היא מעלת הגרים וישרים אלו הבינונים המיישרים לבם יד על יד וקובץ על יד ירבה. ואם יבאו לישר לבם בבת אחת לא יוכלו לסבול, וקורא אני עליהם הון מהבל ימעט. והלשון שאומ' בתפלה בסדר המעלות, לפי דאמר בספרי ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו גבאי צדקה. ר' שמעון אומר אלו צדיקים חסידים. וגם כתבנו למעלה שאר ראיות על לשון זקני. ועוד יש להתפלל מאד על ישראל כשהם זקנים בימים ואין כח בידם, דאמ' בתנחומא על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא. הזקנה [הזקן] צריך להתפלל זקנותו שתהא עינו רואה ופיו אוכל ורגלו מהלכת. ועוד בויקרא רבה מה העוף אינו יכול לעוף בלא כנפים, כך ישראל אינם יכולים לעשות שום דבר בלא זקנים. ונראה שאלו זקנים הם דיינים גדולים וחכמים שמתפללים בתקנות ישראל, דאמר' בפסיקתא בענין החרבן וכל מתרי נתקו אלו סנהדרין שהם דומים לעולם כמיתרים שאין האהל יכול לעמוד בלא מיתרים, כך אלמלא זקנים של סנהדרי גדולה שמתקנים מועדים ומעברים השנים והחדשים, ומתירים המותר ואוסרים האסור, אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת. ולכך הוצרך לומר גבי גרים גרי הצדק, לפי שדבר בברכה של מעלה להכרית אומה הרשעה, אבל אם יתגיירו יש לקבלם. ודוקא אם הם גרי הצדק, לאפוקי זרעו של עמלק, דאמ' במכילתא אמר ר' אליעזר נשבע הקב"ה בכסא הכבוד שלו שאם יבאו מכל האומות להתגייר שיקבלוהו, ומביתו שלא יקבלהו, דכתוב כי יד על כס יה. ואפשר לומר דוקא אם הוא מזרע עמלק מאב ואם. ויש מפרשים אותה הגדה שהבאנו למעלה שהם שבע כתות כלם צדיקים ואינו מדבר כלל (עליהם) [בגרים] ולא בבעלי תשובה. ואותה אגדה מונה שבעת כתות של צדיקים מלמטה ללמעלה. בא"י משען ומבטח לצדיקים, משען ע"ש ונשען על ה' קדוש ישראל באמת. וזהו באמת שאמר למעלה, [וכל הבוטחים בשמו באמת], היינו נשענים עליו באמת. ומבטח לצדיקים דכתיב ויבא גוי צדיק שומר אמונים יצר סמוך תצור שלום שלום כי בך בטוח. ואמר מבטח גבי תפלה דאמ' במכילתא והי' ה' מבטחו, מבטח של ישראל הוא הקב"ה בשעה שהם מתפללים לו, אבל משען לא מצאנו על לשון צדיקים.
תשכון בתוך ירושלים. כך הוא במדרש תלים שם קרא לירושלים שלום, שנאמר ומלכי צדק מלך שלם. אברהם קראו יראה, דכתיב ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה. אמר הקב"ה לא אבטל דברי זה ולא דברי זה. מה עשה הקב"ה, שתף מה שקראוהו שניהם וקראו ירושלם. כאשר דברת דכתיב ושכנתי בתוך בני ישראל. ונקראה ירושלים עיר האמת. וכסא דוד מהרה בתוכה תכין ע"ש והוכן כסא וישב עליו באמת באהל דוד. ובנה אותה בקרוב בימינו, לשון התלמוד לקח יבנה בית המקדש במהרה בימינו. בא"י בונה ירושלים, דכתיב בונה ירושלם ה' נדחי ישראל יכנס.
את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח ע"ש שם אצמיח קרן לדוד כתוב דוד עבדי. וקרנו תרום בישועתך, ע"ש קרנו תרום בכבוד. ואמר בישועתך, ע"ש ישועתך אני. ועוד ע"ש וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו. כי לישועתך קוינו כל היום, ע"ש לישועתך קויתי ה'. ואמר כל היום ע"ש אותך קויתי כל היום. בא"י מצמיח קרן ישועה, וזהו שיצמיח קרן דוד. וזהו ישועות אלהינו כמו שכתוב. וגם ע"ש כי קרובה ישועתי לבוא. ועוד כתוב ביום ההוא אצמיח קרן לדוד.
שמע קולנו ה' אלהינו ע"ש וישמע ה' את קולינו. חוס ורחם עלינו ע"ש יחוס על דל ואביון. וכתוב רחום וחנון ה'. וכתוב חוסה ה' על עמך. ובכל מקום שנאמר רחם עלינו, ר"ל על נפשותינו, דאמ' בויקרא רבה אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה. וקבל ברחמים וברצון את תפלותינו ע"ש ואני תפלתי לך ה' עת רצון. כדאמרינן עתים הם לתפלה. וכן בירושלמי עת (עניים) [ענייה] הם. וקבל ברחמים, אינו לשון פסוק אבל הוא על שם תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב. פי' תקבל תפלתי וישמע ה' את קולנו מתרגמי' וקביל ה'. וזהו ע"ש דאומר בתנחומא אין הקב"ה חפץ לחייב בריה, אלא מבקש שיתפלל לפניו ויקבלם. והיינו כמו כן כי לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך כי על רחמיך הרבים. ומלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו, מעין אל ישוב דך ונכלם. ריקם ר"ל אם לא זכינו הרבה, אל תחזירנו ריקם מכל וכל, יעשה לנו קצת מבקשותינו. וכמו כן הא דאמר ר' יוחנן ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם. כלומר אי אפשר שלא יועיל קצת, אבל מכל וכל שתהא תפלתו נשמעת אי אפשר לומר, דהא חזינן דאינו כן. כי אתה שומע תפלת עמך ישראל ברחמים ע"ש שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו, פי' לפי שאתה שומעם ברחמים. פי' אפילו אין להם זכות, דאמ' באגדה כשיש להם זכות אני עושה להם כפי זכותם. ואם אין להם זכות והם באים ומתפללים לפני, אני עושה להם בחנם. וזהו ברחמים. ברוך אתה ה' שומע תפלה, דאמ' במדרש תלים את קול תחנוני אמרה כנסת ישראל אפילו כל העולם קורין אותך הנח אותם ושמע תפלתנו. כך כי הטה אזנו לי, אין האזנים נטויות אלא לשמוע תפלתי. שנ' אזנים כרית לי. וכת' הט אזנך לי.
רצה ה' אלהינו בעמך ישראל ובתפלתם ע"ש רציתי אתכם נאם ה' דכתיב ביחזקאל גבי קרבנות למנחתו וכתיב נמי לרצון לכם. ולתפלתם שעה ע"ש ואל מנחתו לא שעה. אבל לרצותנו [ומנחתנו] שעה. וכן ביום ההוא ישעה האדם אל עושהו. והשב העבודה לדביר ביתיך, ע"ש העתיד, ודביר בתוך הבית. ואישי ישראל, שיעשו בדביר. ותפלתם, שהם עושים ביום כנגד האישים. מהרה באהבה תקבל ברצון, ע"ש ונשלמה פרים שפתנו. והיינו דאמרינן בתנחומא רבנין אמרי' מנין לעובר לפני התיבה שצריך לזכור בנין המקדש וקרבנות ולשוח, מן הדא ברכתא רצה ה' אלהינו ושכון בציון עירך ויעבדוך בניך בירושלים ותערב לפניך תפלתנו כעולה וכקרבן, כסדר הזה שכתבנו אומ' ממש בכמה מקומות, ולכך שוחין מיד אחר רצה ואומ' מודים. ויש אומרים אנא השב שכינתך לציון וסדר העבודה בירושלים עכ"ל ויהיה רצון [נ"א: לרצון] תמיד עבודת ישראל עמך, ע"ש תמים יהיה לרצון. וע"ש עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי וכתיב לעבדו בכל לבבך, היא עבודת הלב. עוד לכך אומר ואישי ישראל דאמ' בתנחומא אמר הקב"ה לבלעם הרשע, מבקש אתה להקריב קרבנות בשביל אומות העולם, שבועה היא מאת בני ישראל ברית עולם שאיני מקבל קרבנות אלא מישראל, שנ' צו את אהרן וגו'.
ותחזינה עינינו בשובך לציון ע"ש ותחז בציון עינינו וע"ש חזה ציון קרית מועדנו. עיניך תראנה ירושלים. בשובך ע"ש בשוב ה' את שיבת ציון. וכתוב כי עין בעין יראו בשוב ה' את שיבת ציון. ותחזנה עינינו כדא' בתנחומא והיו עיניך רואות את מוריך שישראל יושבין לפני הקב"ה כתלמיד לפני רבו לעתיד ושואלין ממנו כל פרשה ופרשה (ממה) [למה] נכתבה. ומלאכי השרת שואלים אותם מה הורה לכם הקב"ה, לפי שאינם יכולים להכנס במחיצתם, שנא' יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. ולכך נמי אמרינן למעלה רצה ה' בעמך ישראל ותפלתם שעה והשב העבודה לדביר ביתך, לכך יש לך לקבל תפלתם, כי הם מתפללים לפניך בכל תפלה על בנין בית המקדש. אבל האומות אינם מתפללים כי אם על הקרקע דאמ' בבראשית רבה וכל שיח השדה, כל שיחתן של בריות אינן אלא על הארץ, מרי תעביד ארעא מרי תצלח ארעא, וכל תפלתן של ישראל אינה אלא על בית המקדש מרי אימת יתבני בית מקדשא ומרי יתבני בית מקדשא. ברחמים כמאז, ע"ש וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם כשנים קדמוניות, היינו כמאז. בא"י המחזיר שכינתו לציון, ע"ש וה' שוכן בציון. וע"ש בשוב ה' את שיבת ציון. ועוד אמרינן בתנחומא ומבני לוי לא מצאתי שם אמר הקב"ה בעולם הזה על ידי שר ואין בכבודי מסתכלין דכת' כי לא יראני האדם וחי, אבל לעולם הבא כשאחזיר שכינתי לציון אני אגלה כבודי על ישראל והם רואים אותי וחיים לעולם, דכת' כי עין בעין יראו בשוב ה' את ציון, ר"ל דאמ' בתנחומא אמר ר' חזרנו על כל המקרא ולא מצינו שנקראו ישראל ציון חוץ מזה לאמר לציון עמי אתה. ועוד אמרינן במדרש תלים זמרו לה' יושב ציון, זמרו לה' אימתי כשיבא להחזיר שכינתו לציון.
מודים אנחנו לך, ר"ל משתחוים, ומביאים ראיה מדברי הימים דכתיב מזבחים זבחי שלמים ומתודים לה' אלהי אבותיכם ור"ל משתחוים. ואין זו ראיה ברורה. ועוד היה לנו לומר מתודים אנחנו לך כדכתוב שם. ועוד שעל וידוי מדבר התם, לפי הנראה שהיו [שבים מעונותיהם] ועושין ודוי כדי שיקובלו קרבנותם. וי"א כי מודים עולה מאה בגימטריא, כנגד מאה קרבנות ומאה ברכות, דאמ' בתנחומא ראה משה שבית המקדש עתיד ליחרב תקן לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים ביום לפי שהברכה חביבה לפני הקב"ה יותר ממאה מעשים טובים ומכל הקרבנות ואינו דבר של עיקר לפי הדומה. ועוד יש לומר כי הודאה ודוי היא שמודה על הטובה שעשה לו הקב"ה. כמו כן צריכים להודות שמביאין קרבן תודה, ואומ' מזמור לתודה. ולכך נקבעה אחר התפלה והקרבנות, כדאמ' בגמרא. ועוד דאמר' בויקרא רבה לעתיד כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל. ואם כל התפלות בטלות תפלת הודאה אינה בטלה. וכן נראה כי הודאה הבאה קודם קבלת פרס היא ודאי לשון ודוי. ואחר כך שואל שאלתו. משל לחטאת הבאה קודם עולה. ובודאי לא הביא חטאתו עד שהתודה וחזר שריצה פרקליטו ונכנס דורון אחריו. והיינו תחלת שאלה, משל לכל אדם הרוצה לבקש שום דבר מן המלך נותן לו דורון, ואחר שמצא חן בעיניו שואל שאלתו. אבל ודאי זו של מודים באה לנו אחר ששאל שאלתו ואמר תחלה רצה שירצה קרבנותנו. ולכך דומה הודאה זו הבאה אחריה כאדם שקבל פרס מרבו ואח"כ משתחוה לו ומודה לו כי טובה גמלהו. ולכך אנו משתחוים כשאומרים מודים אחר שקבל קרבנותנו, כמו שהבאנו למעלה מן התנחומא, מנין לעובר לפני התיבה שצריך לזכור בנין בית המקדש וקרבנות ולשוח, מן הדא ברכתא רצה ה' וכו' ולשוח היינו השתחואה. וכן תמצא בשלשה ודוים הנזכרים במסכת יומא ואומר בכל פעם חטאתי ועויתי ופשעתי. ושלשתם הם קודם השחיטה. ושלוח של שני שעירי [יוה"כ] שני ודוים ראשונים קודם שחיטת פרו. הראשון קודם הגרלה והשני אחר הגרלה, קודם שחיטה, ומיד כשהתודה על העונות שוחט. וודוי שאנו אומרים ערב יום הכיפורים אחר תפלת המנחה אינה סוף המנחה אלא תחלה הוא לתפלת יום הכפורים. ומן הדין היה לנו לאומרו אחר אכילה קודם מעריב, אלא נהגו העולם כך בשביל ששוהין לאכול ורוצין להתחיל מיד כשבאין לבית הכנסת. וראה כי כן הוא שהחזן אומר ודוי אחר תפלה ביום הכפורים בארבע תפלות, זהו כמו שתקנו חכמים אף בשאר ימות השנה לומר תחנונים אחר תפלתו, ואין לו מקום ליחיד לומר וידוי תוך ארבע ברכות שאומ' ביום הכפורים אין לו מקום לחדש. אך לצבור תקנו לומר סליחות וכל דבר של רבים באמצע התפלה, דאף בחול לא הורו הגאונים ליחיד שיחדש דבר תוך תפלתו שלא יטעה. ואף בתלמוד מקפיד על החדוש של יחיד. ובסוף ברכה זו נפרש ענין הכריעות על אבות תחלה וסוף והודאה תחלה וסוף ובסוף כשעושה ג' פסיעות, אבל נגמור תחלה פירוש הברכה.
נחזור לראשונות: מודים אנחנו לך, השתחואה, דאמרינן בבראשית רבה לא שאול תודך ומי הוא מודה, מי שהוא חי ומשתחוה. חי חי הוא יודוך כמוני היום. ולכך אומרים בסוף וכל החיים יודוך סלה, לפי שאנחנו חיים ואתה חי. מודים אנחנו לך בהשתחואה על החסד שאתה עושה לנו, ומודים אנחנו לך על אלהותך שאתה ה' אלהינו, ועל כן נאה לך כשתשמע לקול תחנוני כשהתחננתי לך כשם שאמר דוד חלצני ה' מיד רשע מאיש חמסים תנצרני אשר חשבו לדחות פעמי וגו' אמרתי לה' אלהי אתה האזינה ה' קול תחנוני, וזהו שמודה על אלהותו. ומתוך ההודאה שלי שישמע קול תחנוני שכבר אמ' "וכל" שמורה אדנות ומרות לשר ולמלך משתחוה לו בשעת ההודאה. ועל דרך זה אומר המתפלל קבלת האלהות בלשון הודאה, כמו שאמר דוד בסוף אותו מזמור: אמרתי לה' אלהי אתה. וסיים בך ידעתי כי יעשה ה' דין עני משפט אביונים, פי' אע"פ שאין יודעים ומבינים להודות אלהותך על שדנת את דינם אך צדיקים יודו לשמך. ואומר אלהי אתה האזינה לקול תחנוני. ומודים הוא מלשון יודו לשמך. והיינו ממש דכתיב אלהי אתה ואודך, אני אומר לך אלהי אתה ומקבל אני (להודות) [אלהותך], ועל כן אשתחוה לך והיינו אודך. וגם חותמין: ולך נאה להודות, שהוא לשון הצדיקים המכירים את ישועת אלהינו, ואמ' תחלה האל ישועתנו ועזרתנו סלה, ע"ש ברוך ה' יום יום האל ישועתנו סלה. וכת' הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי. להודות את שמך שאודה לך ואומר לך אלהי אתה, כלומר דברים נכחים שאתה אלהי, אחר שאתה מושיעני מאויבי ועושה לי נקמה משונאי, צור חיינו, ע"ש תצור חיי, מגן ישענו, ע"ש ותתן לי מגן ישעך. לדור ודור נודה לך ע"ש לדור ודור הללויה. נודה לך, ע"ש צדיקים יודו לשמך. ונספר תהלתך ע"ש תהלת ה' ידבר פי. וע"ש וגדולתך אספרנה. על חיינו המסורים בידך, דכתיב בידך עתותי. ואמר תחלה אמרתי אלהי אתה בידך עתותי הצילני, נמצא שמודה לו. על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו הפקודות לך, דכתיב בידך אפקיד רוחי. ויש אומרים הנפקדות. והם פקדון בכל לילה עד שיקיץ. ועוד נספר תהלתך זו היא תורה שהיא כעין ספור וע"ש בספר בספר וספור. ונלמד אותה ונשמרנה בעבור נשמותנו אשר בידך. כדאמ' בתנחומא אמר ר' תנחום אמר הקב"ה לישראל בתי בידך ובתך בידי. בתך בידי זו היא הנפש ובתי בידך זו היא התורה. אם אתה משמר את שלי אני אשמר את שלך. ועוד באלה שמות רבה אמר הקב"ה נרי בידך ונרך בידי. נר הקב"ה זו התורה, ונר האדם זו הנפש. על נסיך שבכל יום עמנו ע"ש ברוך ה' יום יום וכת' נתת ליראיך נס להתנוסס. ויש מפרשים אותו לשון נסיון. ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל יום ע"ש רבות עשית ה' נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. וכת' לשמוע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך. והוא אומר נודה לך. ערב ובקר וצהרים ע"ש ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי. וצהרים זו מנחה גדולה דאמרינן בתנחומא אברהם תקן תפלת שחרית דכתיב וישכם אברהם בבקר. יצחק תקן תפלת המנחה דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה. יעקב תקן תפלת ערבית דכתיב ויפגע במקום וכתוב זמנין תלתא ביומא הוא בריך על ברכוהי. ולא פירש באיזה שעה. עמד דוד ופירש עקב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה. לפיכך אי אתה רשאי להתפלל יותר משלש תפלות. וגם יש לפרש על נסיך ונפלאותיך שאתה עושה עמנו ערב ובקר וצהרים שאתה מצילנו מעמלק הלוחם אותנו בכל עת, דאמ' בפסיקתא גבי עמלק עד בא השמש, כל המלכיות אינן עושות מלחמה אלא עד שש שעות, אבל מלכות חייבת עושה מלחמה שחרית וערבית. הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך, ע"ש חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו. ולקח לשון הטוב על הודאה ועל חסד ע"ש הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. כי מעולם קוינו לך ע"ש זכור רחמיך אשר מעולם (כי מעולם קוינו לך).
ועל כלם יתברך ויתרומם תמיד שמך מלכנו, הם לשונות [מהיכלות]. וכל החיים יודוך סלה ויהללו לשמך הגדול ע"ש חי חי הוא יודך. ע"ש כמוני היום. ואמרינן בבראשית רבה ומי מודה, מי שהוא חי ומשתחוה לחי. דכתיב חי חי הוא יודך, והמתים ישבחו מיד שיחיו. כדאמ' בפרקי נחמות מניע הקב"ה ראשו ומורידו על המתים והם חיים ועומדים על רגליהם ומשבחים לשמו. לכך אמר סלה, בין בחיים בין במתים. כי הצדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים. ואמר סלה גבי הודאה ע"ש ושמך לעולם נודה סלה. הודאה זו עקרה ע"ש תחית המתים ורמז לכך אמר וכל החיים ולא אמר והחיים. וכן רוצה לומר כל גוים אשר עשית יבאו וישתחוו לפניך. וכי מי עושה גוים אלא הוא, ומה הוצרך לומר אשר עשית, אלא רומז על עשיה השנית והיא תחית המתים ולכך אמר כל גוים ופי' הגוים כשיחיו. וזכר המתפלל לשון הודאה בתחלה ובסוף לפי שרצה כאן לחבר השתחואה. וכת' אשתחוה אל היכל קדשך ואודה את שמך. והשתחואה שבתחלה ע"ש המחזיר שכינתו לציון ולבסוף ע"ש וכל החיים יודוך סלה, שמדבר בתחיית המתים ויודוהו, דאמרינן בבראשית רבה בנין בית המקדש נבנה בזכות השתחואה, והמתים עתידים לחיות בזכות השתחואה. ויהללו לשמך הגדול ע"ש וקדשתי את שמי הגדול וכת' ומה תעשה לשמך הגדול. ואמר כאן לשון הלול אצל גדולה דכת' גדול ה' ומהולל מאד. האל הטוב, דכתיב הודו לה' כי טוב. האל ישועתנו, זכרון תחית המתים דכת' בה ישועות בל נעשה ארץ יחיו מתיך. ואמר כאן מיד ברוך ע"ש תחיית המתים ע"ש ברוך ה' יום יום יעמוס לנו האל ישועתנו וכו' וישועה זו היא תחיית המתים דכת' ישועות בל נעשה ארץ יחיו מתיך. ולך נאה להודות, שאם עושין רצונו של מקום לו לעצמו נאה להודות, ואם אינן עושין רצונו של מקום כך ויכול לשמו ולא לו. דאמרי' בספרי פרשת האזינו וכתבנוה בפירוש ישתבח וקדיש. גם כתוב לשון להודות כמו שכתבנו למעלה הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי. זו היא הודאה אחר שעושה לו המקום צרכיו ששאל.
שים שלום טובה וברכה חן וחסד ורחמים על ישראל עמך. רוב ענינים אלו נקשרים במקרא. ועוד כיון שאמר לשון שימה היה לומר לישראל עמך ולא על ישראל, כדכתיב וישם לך שלום. ואפרשם כסדר. כלומר כעל שלום ה' תשפות לנו, ועוד וישם. וכן שלום לעוזריך. טובה וה' יתן הטוב לנו. ברכה נקשרת ב"את". וברך את נחלתיך. וכן וברך את עמך, וכן יש לקשרו בעל. ברכה דכתיב ותשא חן וחסד לפניו. ותשא היינו עליה. ויט עלינו חסד. וחן וחסד שוין בדבור. וברחמים נקשר בעל כדכתיב כרחם אב על בנים. ושלום בלשון תלמוד שלום עליך רבי. וכתוב שלום על ישראל. ברכנו אבינו כולנו באור פניך ע"ש ברכת כהנים דכתיב יאר ה' פניו אליך ויחנך. וכתוב ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ולכך התפלל כך בלשון זה בברכת שלום, כי במאור פניך נתת לנו ה' אלהינו תורה, כדכתוב כי נר מצוה ותורה אור, ולקח לשון זה ע"ש באור פני מלך חיים. ואור הוא יותר מנר. ואע"ג דכתוב נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי, מכלל דלפעמים נקראת התורה נר, היינו כדאמרינן במדרש תלים אמר דוד כשאני מתחיל בתורה אני מתחיל בהם והם נובעים. וכשאני נכנס לתוכו נפתחים לי שערים הרבה. דכתוב נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי. וחיים היא תורה כדכתוב כי היא חייך וחיים כמו שכתבנו שהוא באור פניו. אהבה ע"ש אור פניך כי רציתם. וצדקה דכתוב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור. משוך חסדך ליודעך וצדקתך לישרי לב. וכן בחסד נמצא יותר האירה פניך אל עבדך הושיענו כחסדך. ורחמים על שם דכתוב זרח בחושך אור לישרים חנון ורחום וצדיק. וטוב יהיה בעיניך לברך עמך ישראל בכל יום ובכל עת ובכל שעה, בסוף שקראנו שמע והתפללנו, כדאמרינן בתנחומא כל הגוים כאין נגדו, לפי שאין לו בהם הנייה, אבל ישראל יש לו בהן הנייה, קורין שמע ומתפללין שיברך אותנו בכל עת ובכל שעה על כל דבר ודבר. ולכך אנו מתפללין שיברך אותנו בכל יום ובכל שעה על כל דבר ודבר. ברכה ושלום וטוב יהיה בעיניך ובכל עת ובכל שעה בשלומך בא"י המברך עמך ישראל בשלום. יש כאן ארבע שלומות, והתחיל בברכה שלום ע"ש דאמרינן בתנחומא ארבעה רוב שלומות הן אלו הן: יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח. וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול. וענוים ירשו ארץ והתענג על רוב שלום. ולכך אין אומרים שלום רב ולא רב שלום. לפי חביבות התורה שבכלן השלשה כתוב רב שלום, ובאותו של תורה כתוב שלום רב. וכן בסוף הקדים התורה תחלה, דאמר כי באור פניך נתת לנו ה' אלהינו תורה וחיים אהבת חסד ברכה ושלום בא"י המברך את עמו ישראל בשלום. כי יש לחתום התפלה כדאמרינן במדבר רבה גדול השלום שאין חותם כל הברכות אלא בשלום כמו בשמנה עשרה וברכת המזון וקדיש.
ובסוף שמונה עשרה היה ראוי לומר למנצח מיד, שאותו מזמור הוא אחד מי"ח מזמורים, והכי אמרינן בירושלמי שאדם צריך לומר לחבירו אחר תפלתו תשמע תפלתך, כדכתיב יענך ה' ביום צרה, ולכך תקנו לומר למנצח. ומה שאומרים אשרי קודם למנצח שמפסיק בינו ובין שמונה עשרה ומביאים אנו על תחנות ובקשות שאומ' אחר שמונה עשרה, קודם אשרי. ואותן תחנות טובות [טוב] לאומרם כמו למנצח, ואעפ"כ לא רצו לעקור למנצח אע"פ שכבר אמר תחנות הרבה.
<h2>דף כט.</h2>
ברכה אחת מעין שבע פירשנו למעלה. ורבינו יעקב היה אומר שצריכים לומר בברכה [בתפלה] וקידוש זכר ליציאת מצרים והא ליתא, דזיל חזי מה עמא דבר. ועוד בברכה אחת מעין שבע חזינן דלית בה זכר ליציאת מצרים. ועוד שמוכיח בערבי פסחים שאין מזכירין יציאת מצרים בתפלה כי אם בקידוש דאתיא זכירה זכירה.
<h2>דף כט:</h2>
ואחר כך נופל על פניו ומתחנן לפני התיבה על הקרקע ובדמעה, ששערי דמעה לא ננעלו. והדמעה היום כנגד נסוך המים, והיינו דאמרינן בבראשית רבה ר' אבין אמר כל אותן שנים שהיה יעקב בבית אל לא נמנע מלנסך. אמר ר' חנין כל שהוא יודע כמה נסוכין נסך יעקב אבינו, יודע לחשב את מי טבריא. כלומר, כשם שאין חשבון למי טבריא כך אין חשבון לנסוכין. ואלה הן הדמעות שהיה בוכה בשעה שהיה מתפלל כל היום בבית אל. ואין מספר לטפי הדמעות, חוץ מהקב"ה שסופרן דכתוב שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך ודרשינן מלמד שהקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו. וגם הוא יודע לספור מי טבריא. ועוד אמ' בתנחומא שלש דמעות הוזיל עשו. אחת מעינו של ימין ואחת מעינו של שמאל והשלישית נקשרה בעינו ולא ירדה. אימתי בשעה שברך יצחק את יעקב. דכתוב וישא עשו את קולו ויבך. בא וראה כמה שלום נתן לו דכתוב ותשקמו בדמעות שליש, שלא היו שלש שלמות. ועוד בבבא מציעא (נ"ט א') שערי דמעה לא ננעלו דכתיב ואל דמעתי אל תחרש. וכשיאמר החזן או יחיד פסוקי סליחות אל יאמר פסוקים של יחיד בלשון רבים כמו ואל דמעותנו. ושל רבים אל יאמר בלשון יחיד כגון השיבנו ה' אליך, אלא השיבני ואשובה. וברייתא היא שהביאה רב אלפס במגילה (סוף מגילה): הכתוב בלשון רבים אין מכנין אותו ליחיד והכתוב ליחיד אין מכנין אותו לרבים. וי"ל דוקא בעדן קריאה אבל בעדן מצלותא ומבעי רחמי שפיר דמי, והכי נהוג עלמא ואין בזה ספק. יש אומרים ודוי בלחש. ומתחילין בכל מקום תבא לפניך תפלותינו, שהתפללנו, ואל תתעלם מתחנתנו, שאני חפץ להתחנן. ולכך אומרים תחנתנו יותר משאר לשונות, וגם אנו קורין אותה תחנה, דאמרינן בתנחומא בכמה מקומות נקראת תפלה ואלו הן: תפלה תחנה צעקה זעקה שועה רננה פגיעה נפילה עמידה. ולא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים, שנאמר ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. לפי שאמר לו משה הודיעני באי זו מדה אתה נוהג עולמך. עד שאמ' לו וחנותי את אשר אחון. ואומר ודוי. הכי אמרינן בויקרא רבה כיצד צריך אדם להתודות ערב יום הכיפורים, צריך אדם לומר מודה אני כל אשר עשיתי לפניך בדרך רע עשיתי וכל מה שעשיתי עוד לא אעשה כמוהו. יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתמחול לי על כל עונותי וכו'.
בכל ארץ צרפת ובכמה מקומות אומרים בשני ובחמשי בתחנה ה' צעקות של שעבוד מלכויות ובשתים מהן מסיימין: ובכל זאת שמך הגדול לא שכחנו אל נא תשכחנו. ובשתים מסיימים ורחם עם סגולה אשר בחרת. והם כנגד דאמ' בתנחומא עד אנה ינאצוני העם הזה. אמר הקב"ה שתי צווחות צווחתי מפניכם, סופכם לצווח ארבעה בשעבוד מלכיות, עד אנה ה' תשכחני נצח, עד אנה תסתיר פניך ממני, עד אנה אשית עצות בנפשי, עד אנה ירום אויבי לי, צווחתי עד מתי לעדה הרעה הזאת סופכם לצווח נפשי נבהלה מאד ועתה ה' עד מתי. ולכך רגילין לומר אותה תחנה בכל יום המתחלת אל באפך תוכיחני, וכנגד אותם מלכיות ארבע אנו אומרים בראש השנה על העתיד שיצילנו הקב"ה משעבוד מלכיות. ואז צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו וחסידים ברנה יגילו. ג' אלו כנגד בבל ומדי ויון, ועולתה תקפוץ פיה אנו אומרים כנגד מלכות אדום שהיא מלכות חייבת ובעלת עולה ורשע מכולם, ולכך אנו אומרים מיד כי כל הרשעה כולה כעשן תכלה, על השלשת מלכיות. ותעביר ממשלת זדון מן הארץ, היינו מלכות אדום כדאמ' נמי בשמנה עשרה ברכות: ומלכות זדון מהרה תעקר. ועוד לכך אומר ובכל זאת שמך הגדול לא שכחנו אל נא תשכחנו, דאמרינן בתנחומא כשישראל מבטלין את התורה הקב"ה פורע מן הערבים שנא' ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. ואם כן כיון שלא שכחנו שמך, גם אתה אל נא תשכחנו. וגם אומרים עשה למען יונקי שדים שלא עוו אע"פ שאין להם עדין שום זכות אבל להבא יזכו. ועשה עמנו למענם דאמ' בבראשית רבה אמר ר' סימון מצינו שהקב"ה עושה עם האחרונים בזכות הראשונים. ומנין שהוא עושה עם הראשונים בזכות האחרונים שנא' ונח מצא חן בעיני ה', וכת' בהדיה אלה תולדות נח בשכר תולדותיו. ולפי שסיימנו אל תשכחנו אומר מיד שקם אל ארך אפים אתה וגו' אל תסתר את פניך ממני, כי כן הוא הפסוק המדבר על ארבע מלכיות: עד אנה ה' אל תשכחנו נצח עד אנה תסתר את פניך ממנו, ולקח אומר אל תסתיר פניך שני פעמים משום דכתיב ואנכי הסתר אסתיר, שיש כאן הסתר שני פעמים. על פניו של מקום. ומיד שאומר אל תשכחנו הוא אומר עזרנו אלהי ישענו וגו' לפני שאומרים קדיש אחריו. ואין אומרים קדיש אלא על פסוק כמו שפירש הרב אלפסי ואחר כך עומד מתחנת ואומר החזן בקול רם ואנחנו לא נדע מה נעשה כי אליך עינינו כדאמרינן במדרש תלים אמר דוד לפני הקב"ה אל תהי תפלתי מאומה לפניך מפני שעיניהם של ישראל תלויות בי. ועיני תלויות בך. וכן אתה מוצא בשליח צבור שעיני הקהל עליו ועיניו תלויות במקום. והרי הוא כאלו שומע תפלתם. ואם אמר עניות כגון בתעניות שאומרים סליחות, או בין ראש השנה ויום הכפורים ואומר מי שענה לשמואל במצפה, מי שענה לדוד ושלמה בנו בירושלים הוא יעננו. וכן אומרים כלם מי שענה לפלוני באותו מקום הוא יעננו, ואין אנו אומרים מי שענה לפלוני בסתם. דאמ' בתנחומא ענה לשמואל במצפה דכתיב ויצעק שמואל במצפה ויענהו ה'. חזר ולא ענהו דכת' ויאמר ה' אל שמואל עד מתי אתה מתאבל אל שאול ואני מאסתיו. ענה לדוד דכתוב דרשתי את ה' וענני. דכתיב ויצא דוד וכו' ולן ושכב ארצה גם הבן הילוד לך מות ימות. גם אומר מי שענה לעלי ברמה. ותימה היכן מצינו שענהו ברמה. וזהו הטעם לפי שהתפלל עלי על חנה שתתעבר ברמה שהוא מקומה. דכתוב ויען עלי ויאמר לכי לשלום ואלהי ישראל יתן שלתך אשר שאלת ממנו. וכתוב מיד וישכימו בבקר וישתחוו לפני ה' וישובו ויבאו אל ביתם הרמתה, וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה ה'. וגם עלי היה יודע שלא יבא עליה עד שובם הרמתה. וזהו שאמר תחלה לך לשלום. ומהתם נפקי לן דאכסני אסור בתשמיש המטה.
ויש אומרים מיושב מכניסי רחמים הכניסו רחמנו. ואפשר הוא לעשותן, שאף למתים מבקשים אנו שיבקשו רחמים עלינו כדאמרינן בתענית. ולכך היו הולכים בתענית צבור לבית הקברות. ולמעלה הבאנו האגדה גבי וקבל ברחמים את תפלותינו. שהמלאכים מכניסים התפלה עד למחיצתו והקב"ה בא ומקבלה משם. מכלל שהמלאכים מכניסים התפלה. ונראה נמי בשבת אין מתפללין בלשון ארמי לפי שאין מלאכי השרת מכירין אותו לשון ארמי. ודעות חלוקות הן, שהרי לא מצינו בכל המקרא בצרות ישראל שהנביאים בקשו רחמים למלאכים ולמתים לבקש רחמים עבורם. רק שהיו הולכים לחסידים שבדורם להתפלל עליהם. ואע"פ שמצינו קצת הגדות שמורים על זה כגון ההיא דכלב דאמרינן שנשתטח על קברי אבות וכו' יש לפרש, בענין אחר. ואפילו על דרך פשטם יש לחלוק בין המתים והמלאכים שהצדיקים אפילו במיתתם קרויים חיים, אבל אל המלאכים אין ראוי לעשות דלא ליתי למטעי בתרייהו. ובודאי הלא התפלה קרויה עבודה כדא' אלהך די אנת פלח ליה הוא ישזבינך, וכי יש פולחן בבבל וכו' וכתוב זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. ואין ספק שאסור לזבוח לשום מלאך כדי שיבקש הוא רחמים עליו. לכך יש לפרש כי כשאומר מכניסי רחמים וכו' כנגד חסידי הדור אנו אומרים שירבו תחנונים ותפלות לפני המקום להגן על דורן שהם חייבים על זה, כמו שמצינו שהיה נענש הכהן הגדול כשאינו מבקש רחמים על דורו. וכמו כן הזכרנו בפיוטים האמורים קודם לכן במקראות האמורים על התשובה, ואחר כך אנו מזהירין החסידים לבקש רחמים על דורם. ועל כונה זו ראוי לומר מכניסי רחמים וכיוצא בזה שיתן דעתו על זה. והשם יצילנו משגיאה. ולכך אומרים בתענית שעומדין כולן ואומרים עשה למען שמך עשה למען משיחך דאמ' בפרקי נחמות אמר שמואל כל האומר ד' דברים הללו זוכה ומקבל פני שכינה. עשה למען שמך עשה למען ימינך עשה למען משיח צדקך עשה למענך אם לא למעננו.
ותקנו מזמור לאסף אחר ובא לציון לפי ששני דברים אלה הם מדברים שנסתם מלב כל אחד אימתי בן דוד בא ואימתי מלכות הרשעה עתידה שתיעקר כדאמרינן במכילתא. ומי שאומר אותו בין בשחרית בין בערבית לפי שיש שם עשרה עממים מתפללים אנו לעקרם בזכות שהתפללנו בעשרה. בפרקי דר' אליעזר. ולבסוף אומר עלינו לשבח מעומד. דאמרינן במסכת סופרים, וכן דרך כל נוטלי רשות מרבם. ועוד יש לומר כי האומר מזמור לאסף בלילה אינו אלא ליתן בערב מנהג הבוקר. וברוב הארצות אין אומרים אותו בלילה כלל.
<h2>דף לב.</h2>
ברוך שאמר והיה העולם ויש בה עשרה פעמים ברוך כנגד עשרה מאמרות שהוא מברך בתוך הברכה. והנה נפרשם במקומם. ואומר בסוף ובשירי דוד עבדך נהללך, שאותם המזמורים הנאדרים רומזים המאמרות. ואף כל המזמורים חשובים כדברי תורה. כדאמרינן במדרש תהלים אל יאמר אדם שאין המזמורים תורה הם וכן במקום אחר: וקורין בהן בתלים והוגין ונוטלין שכר עליהם כנגעים ואהלות, ועל כן אומרים בכל צרפת ואלמנייא ואיי הים ושאר מדינות רבות עשרה שירים משירי דוד. שנים הראשונים מדברי הימים שהוא הודו לה', והאחרון ויברך דוד. ושמונה אמצעים אלו הם אחר הודו לה'. ואומר מזמור לתודה בלחן ערב ובשירה ארוכה יותר משאר מזמורים. ואין אומרים אותו בשבת. ואמרי' בשבועות כי על כל קרבן תודה אומרים אותו. ואחר כך יהיה כבוד וגו' ואינו מזמור אלא פסוקים מפוזרים הם. ואחר כך אשרי ואחר כך הללי נפשי את ה'. ואחר כך כי טוב זמרה. ואחר כך הללו את ה' מן השמים ואחר כך שירו לה' שיר חדש. ואח"כ הללו אל בקדשו. ולבסוף ויברך דוד. ואומר ויושע לחתום יציאת מצרים של דברי תורה. אלו הן של חול. ובשבת אין אומרים מזמור לתודה. ומוסיפין שבעת מזמורים לכבוד השבת אחר שאמר הודו לה', ואלו הן: השמים מספרים. לדוד בשנותו. תפלה למשה. ויהי נעם. ושעומדים בבית ה'. והודו לה' כי טוב. ורננו צדיקים בה'. הרי אלו שבעה. ואחר כך אומר מזמור שיר ליום השבת, לרמוז כי לכבוד שבת נוספים שבעה. ולכך תקנו עשרה מזמורים לומר בחול, על שם בעשרה מאמרות נברא העולם בששת ימים. ולכך תקנו שבעה על שם שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. וכל משפטי השבת צדקה הוא לכל ישראל. ואף כי בשבת נגמרו שבעת ימים. ורמז באלו שבעה המזמורים השם שהיה יחידי קודם שברא עולמו, וסדר יצירות כסדרן שעשה בששה ימים. הודו לה' קראו בשמו כמו שהיה יחידי קודם שברא עולמו. השמים מספרים רמז בראשית ברא אלקים את השמים. לדוד בשנותו, דכתיב ביה אברכה את ה' בכל עת. בין בעת יום בין בעת לילה. רומז יהי אור ויהי אור וגו' ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, שלא היו עתים נחלקים עד שבא יום ראשון והיה ערב ובקר. תפלה למשה רומז יום שני דכתיב ויעש אלקים את הרקיע. ויש בו מעון והיינו שמתחיל מעון היית לנו לדוד ודור. ויהי נעם ה' אלקינו רומז ליום שלישי שנבראת היבשה והוציאה דשאים ואילנות ולא היה עד עכשיו דבר שעתיד להיות מעשה ידי אדם כמו משם ואילך, שהאדם חופר בארץ ונוטע אילנות וזורע עשבים. שעומדים בבית ה', רומז לשני מאורות המשמשים אותו בחצרותיו. וחצר הוא בכל מקום דירה החיצונה שאינם משתמשים בו כי אם לבני אדם. אבל המאורות אינם צריכים להשתמש למעלה, והיינו דאמרינן במדרש תהלים בחרתי הסתופף בבית אלקי. אומר דוד: אם אין לי לישב עם הגדולים אשב עם הקטנים אברהם יצחק ויעקב בקיטון משה ואהרן בטרקלין ואני בסף. דכתיב בחרתי הסתופף בבית אלקי ואם לא בסף אשב בחצרות דכתיב בחצרות אלקינו. ואם לא בחצרות לא אצא מן הפונדק. שנאמר בתוככי ירושלים. וכן נרמז בחצרות אלהינו על שם יום רביעי. דכתיב יהי מאורות ברקיע. וזהו שאומר שעומדים בבית ה' אלקינו בחצרות המשמשים. וכן והוא עומד עליהם מתרגמינן משמש. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו רומז שבנה עולמו בחסדו, דכתיב עולם חסד יבנה, רומז ליום חמשי שאמר פרו ורבו ומלאו את הארץ, ולא הזכיר פריה ורביה עד עכשיו. גם עולם חסד יבנה נדרש על אדם שהשיא בתו לקין לפרות ולרבות, מכלל דפריה ורביה הוא חסד לעולם. וזהו לעולם חסדו. רננו צדיקים בה' רומז ליום ששי שנברא אדם וממנו נולדו כל הצדיקים לרנן לפניו. וכתוב כל פעל ה' למענהו. מזמור שיר ליום השבת רומז ליום שביעי שהוא שבת, וזהו דאמרינן בבראשית רבא. והמאמרות של ברוך שאמר הם עשרה. ויש בהם עשרה פעמים ברוך. ולכך רמזם בברוך לפי שנתברכו ישראל עשר ברכות, כדאמרינן בתנחומא. חמש ברכות קיבל יעקב. ג' מאביו ואחת מאברהם ואחת מהקב"ה. ויעקב נתן לישראל אותן חמש ברכות והוסיף ברכה ששית משלו. ומשה ברכן ארבע ברכות, הן עשר, והחתימה אינה מן הכלל. או הסמוך לה כי סמוך לחתימה וחתימה שניהם אחד. וכך היא הגירסא הישרה וכפי שכתב רבינו משה שאמר ברוך מעביר אפלה ומביא אורה ברוך משלם שכר טוב ליראיו ברוך הוא שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד ולא כזב ולא מרמה. ולא כתב הרב ברוך הוא וברוך שמו.
משובח ומפואר בלשון כל חסידיו ע"ש וחסידיה רנן ירננו. ועבדיו ע"ש הללו עבדי ה'. ומה שאמר בלשון ע"ש ורומם תחת לשוני וע"ש ולשוני עט סופר מהיר. ולקח לשון משובח ע"ש דור לדור ישבח מעשיך ומפואר ע"ש ובישראל יתפאר. ובשירי דוד עבדיך כשם שאמר דוד ומשירי אהודנו וההוגה בהם כאילו עוסק בנגעים ואהלות כמו שבארנו. נהללך ה' אלהינו ע"ש והלוים בכלי שיר ה' אשר עשה דוד המלך להודות לה' כי לעולם חסדו בהלל דוד בידים וכהנים מחצצרים נגדם וכל ישראל עומדים. ועכשיו תקנו שיאמרו ישראל שירי דוד כיון שאין הלוים אומרים השיר במקדש שיעמדו ישראל אצלם. ואף מפני שאומר השיר אצל הקרבנות תקנו לומר שירים אצל תפלה שהיא במקום קרבנות. בשבחות על שם: דור לדור ישבח מעשיך. ובזמירות על שם אמרו לה'. נגדלך ונרוממך ע"ש גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו. ונשבחך ונפארך כמו שפירשנו. ונמליכך ע"ש ה' מלכנו. ונזכיר שמך ע"ש ה' אחד. חי העולמים חי אנכי וי"א חי בצירי, ע"ש וישבע בחי העולם. ויש אומרים עשר מיני שבח מלבד עשרה ברוך. ואומר כך: נהללך ה' אלהינו בשבחות ובזמרות נגדלך ונשבחך ונפארך ונרוממך ונקדישך ונעריצך ונזכיר שמך ונברכך ונמליכך ונייחדך, הרי עשרה. ואחר כך אומר מלכנו יחיד חי העולמים. ויש שאין אומרים נקדישך ונעריצך ומונין נהללך שהוא הלול בשבחות ובזמירות הרי שנים. ובשבחות אינו מן המנין, שהרי אומר' אחר כך נשבחך. משובח ומפואר עדי עד ע"ש בטחו בה' עדי עד. בא"י מלך מהולל בתושבחות. ומפרש שכל עשרה ראשונים שהם כנגד העשרה מאמרות כולן הם על עסק בראשית או קודם שאמר והי' העולם היינו והוא אמר ויהי ע"ש יהי אור ויהי אור. ואם לא היה אור לא היה העולם נראה. הוא צוה ויעמוד פי' מדכתיב עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו והיינו ויעמד. והיינו אמר ויהי. אומר ועושה אמר להבדיל בין האור ובין החושך. וכן עשה, דכתיב ויבדל אלהים. גוזר ומקיים, גוזר על הירח להתמעט ומיעטה. מרחם על הארץ שאמר לעולם תדשא הארץ דשא ועץ עושה פרי. והארץ לא היתה יכולה להוציא בלא מטר דבר הראוי אם לא בדוחק גדול, בא הקב"ה והוריד מטר, שנא' ואד יעלה מן הארץ. מרחם על הבריות שאמר לארץ להוציא כל דבר הצריך לאדם ולבהמות העתידות לבא. וזהו: ערכה שלחנה ואח"כ בא אדם ומצא שלחן ערוך. משלם שכר טוב ליראיו, והוא הדין גמול רע לחייביו, והיינו גן עדן וגיהנם שנבראו קודם שנברא העולם. ברוך הוא ברוך שמו, דכיון שיראים אותו עושין רצונו של מקום, ואז הוא ושמו מתברכים, כדאמרינן במכילתא. ואחר כך מסדר עשרה מיני שבח כנגד עשרה כתות של מעלה. וברכה זו נעשית על המזמורים שאומרים אחר כך: הודו לה' קראו בשמו ויהי כבוד ואשרי ושאר מזמורים עד שאומר' ויושע לדבר ביציאת מצרים בשל תורה. והמזמורים הם רובם על ענין בראשית. ואח"כ אומר ישתבח וחותם.
ועוד באנו לפרש ברוך שאמר על סדר שאומרים אותו ברוב המקומות שאומ': ברוך הוא ברוך שמו, ואינו אומר ברוך מעביר אפלה ומביא אורה. ואין אומרים ברוך הוא שאין לפניו לא עולה וגו'. ברוך שאמר והיה העולם לשון התלמוד לקח שאומר בכמה מקומות גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם. ר"ל כי בעשרה מאמרות נברא העולם ועל ידי אמירה היה, בלא שום יגיעה ושום פעולה אחרת. וחשוב ותמצא כאן עשרה פעמים ברוך לבד סמוך מן החתימה שאינו מן החשבון, כי החתימה וסמוך לחתימה שניהם אינם נחשבים אלא אחד וראה כי חתם מלך מהולל בתשבחות, וסמוך לחתימה אמר: ובשירי דוד עבדך נהללך וכו' ושני הילולים אינם כי אם אחד לפי חשבון. אך שהרב ר' משה כתב: ברוך מעביר אפלה ומביא אורה. וכתב: ברוך שאין לפניו לא עולה ולא שכחה. ולא כתב: ברוך הוא וברוך שמו. והטעם שלו, לפי שאין למנותו לשנים, שהוא ושמו הכל אחד. וגם אינו בא על סדר המאמרות לפי דעתו. וגם אינו מנהג במקומו לאמרו, ואנו אומרים אותו לרמוז ה' אחד ושמו אחד. ואף כי אינם שנים בעצם — שנים בשם. ברוך גוזר ומקיים על שם ותגזר אומר ויקם לך, ועל שם: נשבעתי ואקיימה. ברוך מרחם על הארץ על שם פקדת הארץ ותשוקקה, ברוך מרחם על הבריות על שם ורחמיו על כל מעשיו, ברוך משלם שכר טוב ליראיו על שם מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ברוך הוא וברוך שמו על שם ה' אחד ושמו אחד. וחושבין אותו לשנים שנתכוין לשתי ספירות. ושם ברוך הוא במקום ששי כנגד ששה קצוות. ושמו במקום שכינה. ויש כאן מקומה כראוי ועל כן ברך את יום השביעי ויקדשהו בעין קדיש, בבראשית רבא אמרה שבת לפני הקב"ה רבון העולמים לכל יש לו בן זוג ולי אין בן זוג. בתמיה. אמר לו הקב"ה: כנסת ישראל יהיה בן זוגך. וכיון שעמדו ישראל על הר סיני צוה היו זכורין לאותו דבר שאמרם. לשבת זכור את יום השבת לקדשו ע"ש צמאה נפשי לאלהים לאל חי. קיים לעד ולנצח ע"ש ה' ימלוך לעולם ועד. בא"י אמ"ה האל המהולל בפי עמו וכו' ושבח למעלה ברוך אומר ועושה ע"ש ההוא אמר ולא יעשה אבל הקב"ה אומר ועושה. והם כנגד עשרה מאמרות שאמ' והיה העולם. מהולל בפי עמו ע"ש תהלת ה' ידבר פי ויברך, שנאמר כנגד כל ישראל. ולכן אומר פסוק אשרי ואנחנו נברך יה. בלשון (יחיד) [רבים] לפי שדוד דיבר בלשון יחיד.
הללויה הללו אל בקדשו. יש במזמור הזה עשרה הילולים כגון בקדשו א', ברקיע עוזו ב', בגבורותיו ג', ברוב גדלו ד', בתקע שופר ה', בנבל וכנור ו', בתוף ומחול ז', במינים ועוגב ח', בצלצלי שמע ט', בצלצלי תרועה י', והם כנגד עשרה מאמרות. ואין עושה הלולים אלו אלא אדם המדבר, והאדם נעשה בסגנון חמש כנגד חמש באצבעות שתי ידיו ושתי רגליו. ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל לך ה' הגדולה וכו' זהו ויאמר עשירי דכתוב ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים, נמצא שהשליט האדם על הכל. ואנו אומרים גדולה מידה זו שנתת לנו על שאר בריותך אינה באה לנו מכחנו, כי [אבל] לך ה' הגדולה והגבורה. ועכשו, נשלמו עשרה מזמורים ועשרה מאמרות. כל מה שאמר מברוך שאמר עד עכשו הוא זכר למעשה בראשית ואחר כך תקנו לומר ויושע זכר ליציאת מצרים. ששתי זכירות אלו כתובים בתורה. ואח"כ אומר ישתבח, וחותם בברוך ואינו פותח בברוך שסמוכה היא לברוך שאמר וברוך שאמר מסיים החתימה מלך מהולל בתשבחות לפי שאומר הללויה אחריו. וחברו לסיים בישתבח מלך גדול מהולל בתשבחות לפי שאומרים קדיש אחריו שמתחיל יתגדל ויתקדש וכל קדיש נאמר על מה שלמעלה ממנו. וגם אומר קדיש על הפסוקים שלפני החתימה, שאין אומרים קדיש אלא אם כן אומרים פסוק לפניו כמו שכתב רב אלפס בתשובה.
ישתבח ע"ש ולהשתבח בתהלתך שהוא לשון מתפעל שמך לעד מלכנו פי' ישתבח לעד מעין ואברכה שמך לעולם ועד ר"ל שיהא שמך מבורך לעולם ועד. ואמרינן בהיכלות תשתבח בכל התושבחות, האל, דכתיב האל הקדוש. המלך, אלהי המלך. הגדול, כי גדול אתה וגדול שמך בגבורה. הקדוש, האל הקדוש נקדש בצדקה. בשמים ובארץ, אשר מי אל בשמים ובארץ. כי לך נאה ה' אלהינו ע"ש מי לא יראך מלך הגוים כי לך יאתה וכן במכילתא: אשירה לה', לך נאה גדולה לך נאה גבורה. ועוד אמרינן במכילתא כשישראל עושין רצונו של מקום לך נאה להשתבח; ואם אין עושין רצונו של מקום דוקא לשמך פי' ולא לך. וזהו זה אלי ואנוהו. שיר ושבחה הלל וזמרה עוז וממשלה נצח גדולה גבורה תהלה ותפארת קדושה ומלכות ברכות והודאות מעתה ועד עולם. יש כאן ט"ו מעלות כנגד ט"ו מעלות שבתלים. וכן עשו כנגדם ט"ו מעלות במקדש מעזרת נשים לעזרת ישראל כדאמרינן במדות. וכתוב ביה ה' צור עולמים, יצר שני עולמים לצורך בני אדם. ביה, בחשבון י"ה ט"ו ונבראים באמ"ש וי"ב פשוטות. והם ואמ"ש הוא אור אויר ואש ומים והם יסודות העולם. ובי"ב פשוטות נוהגים אכילה ושתיה ומשגל והרי י"ב לצורך העולם. אבל בג"ד כפרת כוכבים ואינם יסודות של מטה. ואע"פ שהעולם נהנה מן המאורות, למעלה הם. וכל שבחיו אלו הן בהיכלות בבת אחת ויותר והם שלא כסדר זה. מעתה ועד עולם ע"ש יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. כל שבחים ופסוקים אלו נאמרו על השם כמ"ש ואברכה שמך וכן יהי שם ה' מבורך ועל זה נסדר ישתבח שמך. בא"י מלך מהולל בתושבחות, ע"ש גדול ה' ומהולל מאד ועל [זה] נאמר כמו כן מהולל שם ה'. ויש אומרים מלך גדול בתושבחות משום שמתחיל קדיש אחריו שמתחיל יתגדל, וכתו' כי מלך גדול אני. ואין לתמוה איך מזכיר בחתימה מלכות וכן בסוף ברוך שאמר, וכן בסוף יהללוך מסיים מלך גדול בתושבחות או מלך מהולל בתושבחות, מה שלא נאמר בשום סוף ברכה אחרת, לפי שאין אנו מקפידין אלא כשאומרים מלך העולם שמספרין שהוא עושה כך וכך על הברכות. אבל מלכות זו שבסוף אינו כי אם על התושבחות ולא על שום כלל. ועל ברוך שאמר מסיים בתושבחות משום שאומר מזמורים והלולים. ויש אומרים מלך גדול ומהולל ע"ש גדול ה' ומהולל מאד. ויש אומרים מלך מהולל בתשבחות ע"ש נהללה את שם ה' בשיר ונגדלנו בתודה. ונראה הלשון אמצעי כדאמרינן בתנחומא מלמד שהקב"ה גדול ומהולל בכל צבא שלו. ומיד אומרים אל ההודאות אדון הנפלאות אדון כל המעשים הבוחר בשירי זמרה על שם דכתב בחרתי בשבט הלוי. והיינו למען השיר שאומרים. ועוד דרשינן בפרשת קרח בספרי על הלוים, רמז לשיר מן התורה. ויש שאינם אומרים בשירי זמרה כי אם בשיר ובזמרה חי העולמים. ואריכות לשון זה על החתימה שלא כדרך שאר הברכות נעשה לכוין, לפי שט"ו חדשים על חשבון זה שישתבח נסדר אחר אשרי שגומר ואנחנו נברך יה לפי ששני עולמות נבראו בי"ה וי"ה עולה ט"ו ע"ש כי הוא ברא ט"ו דברים בתוך העולם והם אמ"ש אויר ומים ואש והם גוף היסודות, שכל מה שעל הארץ ומתחתיה נעשה משלשתם. וי"ב פשוטות שצר בהם י"ב צרכי העולם אכילה ושתיה ולבישה וכו' ושלש הרי ט"ו, הכל כמו שכתבנו. וזה סימן של ט"ו: אל ההודאות אחרי אל אדון הנפלאות ב' הבוחר בשירי זמרה הרי חמשה. ושנים של מעלה הרי שבעה. חי העולמים הרי שמונה, הרי ט"ו להזכיר כי צריך לומר ט"ו ולא ידלג מהם. וי"א שיש כאן ט"ו שבחים. ואף כאן כתב הר"מ ולא הוסיף על אלו כלל. ויש מוסיפים ואומרים עד אדון כל הנשמות רבון כל המעשים, לפי שהוא חוזר חלילה להזכיר מה שאמור בתפלה. אדון הנפלאות (נאמר) [מזכיר] לאחר מה שהוצרך לומר רופא כל בשר ומפליא לעשות. אדון הנשמות — מחזיר הנשמות לפגרים מתים שהיא הברכה של אחרים. אדון כל המעשים מזכיר ברוך שאמר והיה העולם ברוך אומר ועושה. אל ההודאות מזכיר הודו לה' קראו בשמו שאומרים מיד אחר ברוך שאמר. הבוחר בשירי זמרה מזכיר שאומר אחריו מזמורים. ואין הודו לה' קראו בכלל מזמורים שאינו מזמור של תלים אלא של דברי הימים הוא. חי העולמים מזכיר ויושע שחותם ה' ימלוך לעולם ועד ומוכח שהוא חי העולמים.
יש אומרים בשירי ובזמרה, דלא שייך לומר שירי זמרה דשני דברים הוא ואין תלוי זה בזה כדכתיב שירו לו זמרו לו. הבוחר בשירי זמרה ע"ש טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף כדאמרינן במדרש תלים כל ההוגה בהם כאלו עוסק בנגעים ואהלות. ותימה הוא איך הלל ותהלה נחשבו לשנים למנין ט"ו. ויש עוד לפרש מתחלה כי על זה אמר ישתבח ע"ש דאמרינן בספרי ויהי בישורון מלך כישראל ר"ל שוין בעצה אחת (מלמעלה) [מלמטה] שמו הגדול משתבח מלמעלה. שנא' ויהי בישרן מלך. אימתי, בהתאסף ראשי עם. לכך יש לומר כי קודם שמתחיל ישתבח לא קם החזן ואין צורך אספת מנין. אבל כשמתחיל החזן אז צריך אספה. וזהו מנין. ולכך לפעמים קם החזן ואמר ישתבח לפני התיבה ולכך אומר מיד כי לך נאה ה' אלהינו עכשו מדבר להקב"ה. מתחלה שאמר ישתבח דבר לשמו וזהו תימה אלא רוצה לומר כי כולנו מודים לו, כדאמרינן בספרי זה אלי ואנוהו כשאני מודה לו הוא נאה כשאין אני מודה לו כביכול בשמו הוא נאה ואינו ר"ל בו וכיון שכלנו מודים לו על כן אנו יכולים לומר כביכול כי לך נאה פי' אפילו לך נאה נוכל לומר. ואע"פ שהוא אחד ושמו אחד, שנים הם בפה ובלשון ואחד בלב.
<h2>דף לב:</h2>
ועומד החזן ואומר קדיש. ואינו אומר לא תתקבל ולא יהא שלמא עד סוף התפלה. ואומ' אשרי שצריך לומר ג' פעמים בכל יום ופרשנו כנגד ששלש פעמים בת קול יוצאת בכל יום ואומרת אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם, אוי ששרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין אומות העולם. ולכך אנו אומרים על ההיכל שנשרף ואין לנו כי אם מקדש מעט אשרי יושבי ביתך. וכן נראה לומר שאשרי הוא כנגד אוי, דאמ' במדרש תלים עשרים אשרי יש בספר תלים כנגד עשרים אוי שבספר ישעיה. אמר ר' חנינא אנו אומרים עשרים ושנים כנגד עשרים ושנים אותיות. וקורין בהן בתלים [והוגין] ונוטלים שכר עליהם כנגעים ואהלות. ומן הדין היה לנו לומר אותו אשרי קודם מעריב, אלא שתפלת ערבית רשות ותקנו לומר אחד מן השלשה פעמים אשרי קודם סדר קדושה. ואומ' למנצח מזמור לדוד יענך ה' ביום צרה. והיה ראוי לאומרו מיד אחר תפלה, שהרי אותו מזמור אחר י"ח מזמורים, ותקנו שמונה עשרה כנגדן. ואמ' בירושלמי שכל אדם שהתפלל צריך חבירו לומר לו תשמע תפלתך. והוא כנגד יענך ה' ביום צרה, אלא כיון שאמר אלהי נצור שהוא תחנונים אחר תפלה, אין להקפיד אם מפסיקין ואומרים אשרי בנתים. ואומר' אותו קודם למנצח לפי שהוא כמו תחלת תפלה כמו שאומרים קדיש. ולכך אומרים מיד אשרי. ויש במזמור (אשרי) [זה] ט' פסוקים ואמרי' במדרש תלים כנגד ט' חדשים של יולדת. ומה הן אומרין דעני לחייתא יעני יתכילן. ונראה שצעקת היולדת הולכת לפני המקום בלא הכנסה של מלאך כיון שמפתח של חיה לא נמסר ליד מלאך. ואומר ובא לציון ובשבת במנחה אומר ובא לציון לבד, ואין אומרים לפניו למנצח, לפי שהוא מזמור של תחלה כמו שפרשנו ועוד דאמ' במדרש תלים שני מלאכים אומרים לו לאדם לאחר תפלתו יענך ה' ביום צרה. ומסיים המזמור ואנחנו קמנו ונתעודד. ואמ' נמי בבראשית רבה באותה שעה נשא יעקב עיניו למרום ובכה ובקש רחמים להקב"ה ושמע תפלתו והבטיחו שהוא מושיעו מכל צרה. ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב, פסוק שלם הוא. ועוד פסוק אחר בצדו מיד. ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם. בספר ישעיה הוא. וכך נתקן לומר מדברי נביאים תחלה ואחר כך ואתה קדוש יושב תהלות פסוק הוא בתלים. וקרא זה אל זה ואמר. בישעיה. ביחזקאל. וחברם כאן לומר שהקב"ה ממתין ויושב לשמוע קדושה מישראל תחלה ואחר כך המלאכים אומרים קדוש קדוש. וכן הוא הסדר: בתחלת התפלה אומר ברכו את ה' המבורך. ועונין אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד. וכתוב עוד בדברי הימים כי אתה ה' ברכת ומבורך לעולם ועד. ואחר כך אומר קדושה. וכן היא בהיכלות: וכלם משלשים קדושתך בטהרה משולשת כדבר שנאמר ק' ק' ק'. ויש במקום אחד: אמר ר' עקיבא בכל יום ויום מלאך עומד באמצע הרקיע ופותח ואומר ה' מלך, וכל צבא מרום עונים אחריו, עד שמגיע לברכו. וחיה אחת ששמה ישראל וחקוק על מצחה ישראל עומדת באמצע רקיע ואומ' ברוך ה' המבורך וכל שרי מעלה עונין אחריה ברוך ה' המבורך לעולם ועד. עד שלא נגמר הדבר מפיהם רועשים ורועדים האופנים ומרעידין את כל העולם ואומ' ברוך כבוד ה' ממקומו. ואותה חיה עומדת באמצע הרקיע עד שרועשים כל שרי מעלה, וכל אחד בעמדו אומר לחיה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ועל כן אנו אומרים בקדושה רבה שמע ישראל. ועוד יש לפרש שמע ישראל, שהמלאכים מדברים כנגד יעקב ששמו ישראל. כדאמ' במדרש רבה, מאשר יקרת בעיני נכבדת, כביכול קבעתי אוקיינין שלך בכסאי, ובשמך המלאכים מקלסין אותי ואומ' ברוך ה' אלהי ישראל. ועוד פרשתי יותר בפירוש הקדושה. ומקבלין דין מן דין כו' זהו התרגום של קדוש. ותשאני רוח וגו' ברוך כבוד ה' ממקומו, בישעי' כתוב ק' ק' ק', וביחזקאל כתוב ברוך ה' ממקומו. ונטלתני רוחא, זהו תרגומו ואלו אח"כ ה' ימלוך לעולם ועד לחתום בשל תורה. ואע"פ שאין אומר ה' ימלוך בקדושה של יוצר. קדושה זו עיקר שנתקנה בשביל בני אדם שלא היו בבית הכנסת בשעת תפלה ואחרו לבא כמו שנפרש. ואמרי' בסוף סוטה נמי ואלא עלמא במאי מתקיים אקדושה דסדרא ואאמן יהא שמיה רבה דאגדתא. ור"ל דבר גדול תקנו חכמים, שהרי תקנו סדר הקדושה בשביל המאחרים לבא שלא יפסידו שמיעת קדושה. וכן תקנו לומר קדיש אגדתא שהיו דורשין בשעות פנויות בשביל סוחרים ובעלי מלאכה שיבאו אז לשמוע דברי תורה שאין לומדין כל ימי השבוע, ומתרגמי' ה' מלכותיה קאים לעלם ולעלמי עלמיא. ואין אומרים ובא לציון שחרית של שבת לפי שכלם באים יחד לבית הכנסת בתפלה ראשונה, לפי שאין משכימים הרבה בשבת, וכן ביום טוב. ולכך נהגו לומר סדר קדושה במוצאי שבת כמו שפירש רבנו שלמה לפי שהוא זמן הכנסת הרשעים בגיהנם, וכתוב צלמות ולא סדרים. שכל המתפלל סדר קדושה ניצול מדינה של גיהנם. ולכך אין מתחילין בפסוק של ובא לציון במוצאי שבת, לפי שאין גיהנם בשבת ויום טוב. ואיפשר לפי שהיו דורשין בכל שבתות וימים טובים קודם תפלת המנחה ורגילות הוא לדבר בעיניני גאולה ובפסוקים בסוף הדרשה. וכל זה נתקן בתרגום כדי שיבינו העם, דמסתמא הזקנים והחכמים קמו בשחר ושמעו תפלה. ועמי הארץ ובטלנים אינם משכימים ומאחרים לבא, ומסתמא לא יבינו אם לא ישמיעו להם כל ענין הקדושה בתרגום.
וסדר של היכלות בענין אחר שמעתי וכו' פתח דוד ואמר ה' ימלוך לעולם ועד. וכל מלכי בית דוד אומרים והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ולכך תקנו כאן דרך קצרה תלמוד תורה וקדושה וזכרון ציון בשביל המאחרין לבא, כמו שתקנו ברכה אחת מעין שבע, ועוד לרמוז לכשיבא גואל לעתיד ילמדו תורה כמו כן ולא יבטל החומש כי אם נביאים וכתובים, ולא מגלת אסתר. וכן הוא באגדה ובירושלמי ואף מלאכים יקדישוהו כי קיימים יהיו לעתיד, והארכתי במקומו. והוא רחום וגו' כי אתה ה' טוב וסלח וגו' צדקתך צדק לעולם וגו' מי אל כמוך נושא עון לשארית וגו' תתן אמת ליעקב וגו' ברוך ה' יום יום. ה' צבאות אשרי. ויש אומרים ה' הושיעה. ויש שאין אומרים מי אל כמוך ואין אומרים ישוב ירחמנו. ברוך אלהינו שבראנו לכבודו ע"ש לכבודי בראתיו, וע"ש כל פעל למענהו. והבדילנו מן התועים ע"ש ואבדיל אתכם מן העמים. וכתו' אנשי תועי לבב הם. וכתוב וידעו תועי רוח בינה. ונתן לנו תורת אמת ע"ש ותורתך אמת. לחיי עולם נטעה בתוכנו, ע"ש עץ חיים היא למחזיקים בה. לכך לשון נטיעה. הרחמן הוא יפתח לבנו בתורתו, לשון חכמים הוא. וכן פתח דבריך יאיר. וכן תקנו באלהי נצור. ותן בלבנו אהבתו ויראתו לעשות רצונו ולעובדו בלבב שלם. אע"פ שביד האדם הוא יראת שמים, וזהו צדיק ורשע, מכל מקום בא ליטהר מסייעין אתו. ולכך אומר אני אוהב שמך ורוצה אני לעבדך. וכיון שבלבי כך לעבדך בלבב שלם. וכן כתבנו והארכנו בשמנה עשרה ברכות בברכת השיבנו. ולכך אומר שם והחזירנו בתשובה שלמה שלפניך, סייענו שתהא תשובתנו שלמה בלב שלם. ויתן בלבנו אהבתו ויראתו. ע"ש ואהבת את ה' אלהיך, וכתוב לאהבה וליראה. לעשות רצונו, דכתוב לעשות רצונך אהבתי. למען לא ניגע לריק ע"ש ולא ניגע לריק ולא ילדו לבהלה. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שנשמור חוקיך ע"ש אחלי יכונו דרכי לשמור חוקיך ולעתיד לימות המשיח. כדי שנזכה ונחיה לחיי העולם הבא. שגם בימות המשיח כתוב למען ידעו אותו מקטנם ועד גדלם, ורוב טובת העולם הזה וימות המשיח היא טובה גדולה על זה שיזכו במעשים טובים ובידיעת הבורא דעה שיזכו במותם לחיי העולם הבא. גם נוכל לומר שיראוהו ראיה גמורה לעתיד לבא, כדאמרינן באגדה של מעלה לא יראני האדם וחי, בעולם הזה. אבל בעולם הבא יראוהו כולם, משמע אפילו כשהם חיים. ולדברי הר' משה שמפרש העולם הבא בנפש ולא בגוף כל שכן שעומד יפה מה שיראוהו לעתיד כי רוחות לבד יהיו ותשובנה אל האלהים אשר נתנם. וזהו דאמ' באגדה אחרת שהצדיקין במיתתם רואים אותו וגם סמוך למיתתם. למען יזמרך כבוד, ופסוק הוא. יהיו לרצון אמרי פי, פסוק אחד. ואין כאן על מנת לקבל פרס כדאמרינן בראש השנה כאן בישראל כאן באומות העולם, שישראל רוצין לזכות חיי העולם הבא ואפילו לא יהיה אותו זכוי חפץ הוא לעבוד בוראו. ומיד אומר קדיש ואומר תתקבל כיון שעומד בסוף התפלה, כדאמר' במדרש תלים אמר ר' מנחם מלאך שהוא ממונה על התפלה ממתין עד שתתפלל כנסיה אחרונה שבישראל ונוטל כל התפלות ועושה אותן עטרה ונותנה בראש קונו. ולכך אומר החזן תתקבל צלותהון ובעותהון דכל ישראל בשביל שהמלאך מחבר את כלן לעשות אותם עטרה. וזהו כתר יתנו לך שאומרים בקדושה ראש התפלה. ואחר כך אומר יהא שלמא רבה שצריך לחתום כל התפלות בשלשה שמנה עשרה ואלהי נצור וסדר קדושה. והיינו דאמ' במדרש תלים גדול השלום שאין חותם כל הברכות אלא שלום.
ואומרים שיר מזמור לאסף. ומשנאיך נשאו ראש על עמך ישראל יערימו סוד לומר שהשלום ששאלנו אינמו מועיל לנו אם לא ינקום אותנו משונאינו, ושונאינו הם שונאיך ואינם יכולים להלחם בך ונלחמים בנו, כדאמרינן בתנחומא יתיצבו מלכי ארץ משל למי שאינו יכול להכות את החמור ומכה את האוכף. כך אומות העולם מתוך שאינם יכולים להתגרות למעלה חוזרים על ישראל. ונקמנו מהם ויהיה השלום גמור. ועוד רמז כאן שאלה של משיח בן דוד שעל ידי שהתפללנו בעשרה ינקום אותנו מעשרה עממים האמורים כאן, דאמרינן בפרקי דר' ליעזר כשברחו ישראל מפני סנחריב נכנסו במדבר ונתערבו עם בני ישמעאל. וכלם עשרה עממים הם, שנא' אהלי אדום וישמעאלים גבל ועמון ועמלק גם אשור נלוה עמם, וכלם עתידים ליפול ביד משיח בן דוד שנאמר אלהי שיתמו כגלגל כקש כאש תבער יער וכו'.
ואם הוא שני או חמשי או יום שבת שחרית או מנחה או יום טוב מוציאין ספר תורה כתקנת עזרא וקורין בשני ובחמשי שלשה ובשבת במנחה שלשה ובשבת בשחרית שבעה. וכשהחזן מתקן ספר תורה אומר יהי רצון וכו' והוציאנו מצרה לרווחה דאמר בתנחומא ויריצהו מן הבור אמר ר' יהושע בן לוי מתוך צרה רוחה מתוך אפלה אורה מתוך נוולם של צדיקים רוממותם דכתיב אם נבלת בהתנשא. ואמרינן בתנחומא מעשה ברבי עקיבא שקראו החזן ברבים בבית הכנסת לקרות בתורה ולא רצה לעלות. אמרו לו תלמידיו רבינו הלא כתוב כי היא חייך ואורך ימיך. אמר להם לא נמנעתי לקרות אלא על שלא סדרתי הפרשה ביני לעצמי שלשה פעמים שאמר הקב"ה שהתורה גלויה לפניו ככוכב, כשבא ליתנם לישראל כתוב בו אז ראה ויספרה הבינה וגם חקרה ואחר כך ויאמר לאדם. ולכך הורגלו העם לומר פרשה הבאה אחרי שנגמרה הראשונה שלה בשבת שחרית, שמא יקרא אותה החזן במנחה לקרות בתורה. ואמר במסכת סופרים כשמוציא ספר תורה מגביה למעלה ומיד גוללין ספר תורה עד שלשה דפין ומגביהין ומראין פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו שמצוה לאנשים ולנשים לראות פני הכתב ולכרוע, ועוד אמרו במסכת סופרים כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין כשמוציאין ספר תורה ומחזירין היו הולכין אחריה מפני כבודה. ומנהגים בכמה מקומות שהקורין נודרין כל אחד ואחד אחר קריאתו. ובמקומות יש שהחזן הולך לכל אחד שיושב אחר קריאת התורה ונודרין והחזן מכריז הנדר מכל אחד. ומנהגות אלו של נדרים על ידי הכרזת החזן מצינו בויקרא רבה ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה הוא, בשוגג נדרתי ולא אתן כלום. למה יקצוף האלהים על קולך, על אותו הקול שהיה החזן מברך אותך. ואם רוצין ליתן חרם מחרימין עם ספר תורה ובשם ובשירין כמו שעשה עזרה וזרובבל ויהושע שקבצו כל הקהל אל היכל ה' והביאו שלש מאות כהנים ושלש מאות ספרי תורה ושלש מאות תינוקות תוקעין ומשוררין ומזמרין ומשמיתין ומנדין את הכותים בסוד שם המפורש ובכתב שנכתב על הלוחות בב"ד העליון ובחרם ב"ד התחתון שלא יאכל אדם מישראל פת בגם ואל יתגייר כותי בישראל ואל יהיה להם חלק בתחיית המתים, ושלחו החרם בכל ישראל, והם הוסיפו חרם על חרם. ומכאן אמרו כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר.
<h2>דף לג:</h2>
מודים דרבנן. הוא כשאמרו הקהל מודים עם החזן אומר כל יחיד ויחיד הודאה קטנה המתחלת כמו כן במודים, לפי שאין דרך לשתוק ולעשות הודאה לומר אלהי אתה על ידי שליח, שכל אדם צריך מפיו לקבל עליו עול מלכות שמים. ואם קבל על ידי שליח אין זו קבלה שיוכל לומר לא שלחתיו. אבל שאר התפלה שהיא בקשה כגון סלח לנו, רפאנו, ברך עלינו, לא שייך לומר, שיודה בודאי שלחתיו שלא יכפור בו, שכל אדם חפץ בטובתו. וזהו שאמר דוד, אמרתי לה' אלהי אתה. על ידי עצמי אמרתי ולא על ידי שליח. וכבר כתבנו שהיא הודאה, שמודה לומר אלהי אתה אחר שכבר התפלל ואמר לו [רצה והוי כמי שמקבל פרס וכל המקבל פרס עושה הודאה בהשתחואה ואומר] אלהי אתה, כמו שכתבנו, ומדכתיב חי חי הוא יודך, כדאמרי' בבראשית רבה. מודה אני לך שאתה אלהי [ואלהי] כל בשר, פסוק הוא בירמיה. יוצרנו ולא מעכשיו כי מעולם אתה. והיינו יוצר בראשית. ברכות והודאות אני נותן לשמך הגדול שנתת לי פרס כי כל פרנסה ממך הוא וכן תעשה להבא תחיינו ותחננו. כתוב וחיית ורבית וכתוב ויחנך. ותאסוף גליותנו לחצרות קדשך, על שם ומקבציו ישתוהו בחצרות קדשי. לשמור חוקיך, אשר לעולם לא יבטלו. ולעבדך באמת, על שם ולעבדו שכם אחד [אחת] באמת ונקראה ירושלים עיר האמת לומ' שלא יעבדו ע"ז ואלילים. כל זה יהי רצון מלפניך שתעשה לנו בשכר ההודאה הזו שאנו מודים לך ובירושלים חותם בברוך.
<h2>דף לד.</h2>
אחר כך עומד החזן ואומר קדיש, וזהו שליח ציבור, ונרמז מן הכתובים ששמו מלאך והוא שליח כמו שאמ' וישלח יעקב מלאכים. ושליח הוא להתפלל ולהשמיע נדריהם ברבים. וכן בויקרא רבא אל תאמר לפני המלאך זהו החזן, כי שגגה הוא, בשגגה נדרתי ולא אתן כלום, למה יקצוף אלהים על קולך, על אותו קול שהיה החזן מברכך. וכן מצינו בנדרים שהיה הכהן בקרבנות שליח דידן והחזן המתפלל הוא במקום כהן המקריב ומתעטף בטלית לבנה. וכן כל לובשי טלית, כדאמרינן במדרש תלים כיצד ברא הקב"ה את האורה, א"ל נתעטף הקב"ה בטלית לבנה והבהיק את העולם. [ועוד לרמוז] כי כל החיים יודוך סלה ולא המתים, כדאמרינן בפסיקא הולכים לבית הכנסת ביום הכפורים [לובשי] לבנים כחיים והולכין יחפין כמתים, ואומ' אין אנו יודעים אם אנו כחיים או כמתים, עד שהוא מכפר להם את הכל. ואמרינן בפרקי דרבי אליעזר צא והלחם בעמלק משה ואהרן וחור עמדו במקום גבוה במחנה ישראל אחד בימינו ואחד לשמאלו.
<h2>דף לד:</h2>
כאן נפרש ענין הכריעות ועל מה יבאו. מתחלה היו רגילין להשתחוות על כל ברוך שלפני הזכרת השם, דכתיב מפני שמי נחת הוא. וזוקף לשם, דכתיב ה' זוקף כפופים. ולבסוף אמרו שישתחוה כהן גדול על כל ברכה וברכה, אבל מגונה הוא על שאר בני אדם. ומלך יהיה כל כריעתו בכריעה. ולמדנו כן משלמה. ועל דבר זה אמרו רבותינו שאע"פ שגנאי הוא לו להשתחוות על כל ברכה, מכל מקום צריך להשתחוות באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף ובג' פסיעות. והחמירו רבותינו על השתחואה על מודים יותר מעל כולם, דאמ' בבבא קמא (טז.) והני מילי דלא כרע במודים. ור"ל תחלה וסוף. ודברים אלו נעלמים מאד, מפני מה כורעים יותר במקומות אלו ולמה השתחואה של הודאה חמורה יותר משל אבות. וגם לא מצינו לומר משום דהודאה לשון השתחואה הוא, הא בכמה מקומות אנו מזכירין הודאה ואין אנו משתחוים. ועוד איך אנו משתחוים בברכת אבות בברוך כיון שאין שם לשון הודאה והשתחואה. וגם ר' יהודאי כתב כן ה' כריעות הן, אבות תחלה וסוף והודאה תחלה וסוף, וג' פסיעות. וזהו הטעם על כל אלו, דאמרינן בבראשית רבה וירא אליו ה', אברהם לא חזר מהר המוריה אלא בזכות השתחואה דכת' ונשתחוה. וישראל נגאלו בזכות השתחואה דכת' ויקוד העם וישתחוו ועתידין ליגאל בזכות השתחואה. וחנה נפקדה בזכות השתחואה. ובית המקדש נבנה בזכות השתחואה. ויש כאן חמשה דברים של זכות בזכות השתחואה. וכיון שאנו מזכירים אברהם בראש התפלה שהתפלל תחלה בהר המוריה, ועיקר הברכה על שם אברהם, ומתפללין אלהי אברהם, על כן אנו משתחוים בראש הברכה. ואף בשעה שהיה בית המקדש קיים שלא היו אומרים האמצעיות היו אומרים ברכת האבות, כדאמרינן במסכת תמיד להזכיר זכות אבות על הקרבנות שנתבטלו ברצון. ואמ' עוד בסוף הברכה: ומביא גואל לבני בניהם שמדבר על גאולת מצרים שעברה, ורומז גאולה הבאה לעתיד ולכך באנו להשתחוות לזכות מה שזכה אברהם בתפלתו בהר המוריה בהשתחואה. וגם אנו צריכין כמו כן שישמע לנו בבית מקדשנו המעט או בבית המקדש בהיותנו שם ומשתחוים אנו בברוך דכתיב מפני שמי נחת הוא. והשתחואה בסוף הברכה ליזכר שזכו ישראל ליגאל ושיזכו ליגאל בזכות השתחואה, ובמודים נמי שהוא אחר כך, לפי שאמרנו והשב העבודה לדביר ביתך והמחזיר שכינתו לציון, נמצא שמדבר בפירוש על בנין בית המקדש העתיד, ואנו עושין לו הודאה על זה. והודאה אע"פ שאינה השתחואה עם ההודאה שהיא השתחואה, דכתוב אשתחוה אל היכל קדשך ואודה את שמך. והשתחואה זו על שם שאנו שואלים שיבנה בית המקדש בשכר השתחואה, כמו שנבנה בנין ראשון על ידי השתחואה. אחר כך אנו אומרים: על חיינו המסורים בידיך ועל נשמותינו הפקודות לך, ר"ל על תחיית המתים, שאם נשמותינו ביד אחר או נאבדו, לא נזכה לחיות. וזהו דכתיב בידך אפקיד רוחי פדית אותי א' אל אמת. ומדבר על תחיית המתים שיפדה הרוחות והגופים ממאסרם. דאמר במדרש תלים ממה שאתה מחזיר לנו פקדוננו בכל יום אתה אל אמת להחיות מתים. וזהו שאומרים לבסוף וכל החיים יודוך סלה. זהו וכל, שהיה לו לומר והחיים יודוך סלה. אלא רמז לתחית המתים כמו שפירשנו למעלה. לכך אנו משתחוים לפי שהמתים עתידים לחיות בזכות השתחואה, כדמייתי בבראשית רבה מהפסוק. והיינו דאומ' אחר כך האל ישועתנו וכתיב בתחיית המתים ישועות בל נעשה ארץ יחיו מתיך ועקר השתחואות אלו שתים המזכירים בית המקדש העתיד ותחיית המתים. ולכך הקפידו חכמים לכרוע הרבה בהודאה כחויא שלא יהא דומה לכופר בבנין בית המקדש ותחיית המתים. אמ' במדרש תלים אמר רב כל מי שנותן פגם בדבר אל יראה באותה טובה, שנא' מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. שכל השתחואה של ברכת אבות מזכירין מה שעבר, וזהו השתחואה שהשתחוה אברהם וגאולת ישראל ממצרים. ולכך אין ההשתחואה גדולה כל כך. וגאולה שלעתיד לבא שם לעיקר כי אם נרמזת לכריעות גאולת מצרים.
<h2>דף לה.</h2>
על פירות האילן מברך בורא פרי העץ. דכתוב עץ עושה פרי וכיון שנזכר חשיבותו מברכין עליו לקרותו פרי.
על היין מברכין בורא פרי הגפן. דכיון שהוא חשוב מכל המשקין מזכירין שם העץ היוצא ממנו. ואין [תלוי] ממש בטעם זה, שאם מטעם זה בלבד היה לנו להזכיר שם הפרי שהם הענבים [אלא] כמו שנפרש בסמוך.
נטל אוכל וברך עליו (ונשרה) [ונשרף], נוטל אחר ומברך עליו אפי' הוא מינו, ואומר על הזכרת השם הראשון ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שלא להוציא שם שמים לבטלה. כך הוא בירושלמי. משמע מכאן שכל הזכרת שם שאדם מוציא לבטלה בין בברכה בין בלא ברכה, אם בשוגג, הוא עצמו כשיזכור צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואם לא זכר או שאינו סבור לומר לבטלה צריך לאחרים השומעים אותו לומר ברוך שם. ודבר [זה] יש לנו ללמוד מיעקב שהיו בניו סבורים שהוא חושדן ואמרו שמע ישראל. תדע שאין בלבנו אלא אחד. ויעקב היה יודע כמו כן, ועל כן נראה בעיניו כי לבטלה הזכירוהו. ואפי' היה יעקב טועה והיה סבור שהיה בהם כפירה והשיבו ה' אלהינו ה' אחד, הזכרה לבטלה היא, שהרי לא היו חייבין עכשיו להזכיר שם שמים. ואם יעקב היה חושדן יוציאו עצמן מן החשד בלא הזכרה. ולכך אמר יעקב ברוך שם. ואנו אחר שאנו אומרים בכל יום שמע ישראל אנו אומרים ברוך שם, לא מפני שהזכרנוהו לבטלה, אלא מפני שאמרו יעקב. אע"פ שלא אמרו משה. ואם לא שאנו אומרים ברוך שם לא נמצא רמ"ח תיבות בקרית שמע לשמור רמ"ח אברים. אבל הוא משלימן עם אל מלך נאמן, כמו שפרשנו במקומו.
על הסוכה מברך לישב בסוכה. על שם בסכות תשבו. ואפי' מיושב יכול לברך, והוי שפיר קודם לעשייתה, שהרי תשבו ר"ל תעכבו, שהרי מצות הסכה הוי מעומד כמו מיושב. ואין לומר שיברך קודם שיכנס בסכה מטעם קודם לעשייתן, וכי היכי שיכול ליכנס ולעמוד הכי נמי יכול לישב קודם הברכה, שכל זמן שלא שהה שם, או שהה שם ולא עשה עדיין מה שהוא רוצה לעשות כגון לישון או לאכול או לקרוא בתורה, הוי שפיר קודם לעשייתן ויכול לברך קודם שישהה ויתעכב (כי בסכת שישן וקודם שיאכל) שהישיבה שיושב שם אינה אלא הכנה על מה שרוצה לעשות שם. אבל אם נכנס שם לנוח בלבד בסוכה ולישיבה בלבד, מיד שישב חייב שיברך קודם שישהא ויתעכב, כי בסוכות תשבו ר"ל תתעכבו כדרך שעושה אדם בדירת ביתו שנכנס שם להתעכב ולשהות. או אם בדעתו לעמוד שם ולא לישב ולעשות שום דבר, כי אם העמידה, יברך לישב קודם שישהא בעמידתו ואינה ברכה לבטלה כשאומר לישב. ואין לו לומר לעמוד בסוכה כי אם לישב שהוא לשון הפסוק. ותחת צל סוכה נזכה [להא] דאמ' בבראשית רבה עתיד הקב"ה לעשות צל חופות לבעלי מצות אצל בני תורה. על התרומה מברך להפריש תרומה ע"ש תרימו תרומה, ומתרגמינן תפרשון אפרשותא. וזהו הלשון דאמ' בתנחומא אמ' הקב"ה אם לא תפרישו תרומה לכהן, לי אתם גוזלין, דכתוב ויקחו לי תרומה. אבל אין לומר להפריש חלה כי שם חלה היא עוגה. ויש אומרים שאם כן היה לנו לברך "על התרומה", שרוצה לומר על ההפרשה, ומה לו לומר להפריש תרומה להכפיל לשונו. שאע"פ דכתיב תרימו תרומה, תרומה דמברך לא היה לו לכפול בחנם. ועוד, אם בא לכפול יאמר להרים תרומה כלשון הפסוק שאומר תרימו, או כלשון חכמים שאומ' לתרום. לכך מברכין [להפריש] חלה ר"ל שיפרישו עוגה שלמה שלא יבצעו אחת מהן דאמר ממנו ולא מן המחובר. על השופר מברך לשמוע בקול שופר. ובכל צרפת מברכין על תקיעת שופר, ע"ש ותקעתם. וכתוב תתקעו ולא תריעו. ואם תתמה כיון דכתוב תתקעו איך יוצאין בשמיעה. כיון דכתיב בשמעכם את קול השופר משמע דכל דין שופר בשמיעה תליא מילתא. ואע"פ דפסוק זה אינו על ראש השנה, גלויי מילתא בעלמא הוא. וכן מברכין על מקרא מגילה אע"פ שיוצאין בשמיעה, ואעפ"כ מקרא מעלה דרבנן היא הן אמרו והן אמרו. על הלולב מברך על נטילת לולב. כמו לקיחה, דכתוב ולקחתם. ונטילה לשון חכמים היא, במקום לקיחה, כדאמרינן נוטל את לולבו. ועוד ע"ש שהוא מעלה ומוריד, וכתוב וינטלם וינשאם כל ימי עולם. לכך אומר לשון נטילה שהיא הרמה, וגם מדכתוב אשר הונף ואשר הורם דאמ' בקרבנות מעלה ומוריד מלשון הורם, וינטלם הוא כמו וירימם וכפל לשון הוא של וינשאם. הגאונים חולקים אם יברך כל פעם שהוא נוטלו אם יש שם הפסק כמו שמברכין בסוכה. ובירושלמי דברכות אמר ומברכין עליו כל שעה שהוא נוטלו. ואם בא לערב חצרות או בתים או מבואות, או לערב שבת ליום טוב, מברך על מצות עירוב, על שם שמערב הרשויות להיות אחת. ולא מצינו שום ברכה שיאמר על מצות כמו שאומר כאן, חוץ מן התפילין של ראש שאומר על מצות תפלין. מצות תפילין יש לפרש לפי שכבר בירך על של יד להניח תפלין הוצרך לשנות ברכה הבאה בתפלין של ראש, לפי שקרוב היה שיפטר על ידי ברכה ראשונה. ועל מצות עירוב ע"ש כי אינו יכול לערב תחומין כי אם לדבר מצוה. וכן בירושלמי אומר יום ראשון מצות לולב מכאן ואילך מברך על מצות זקנים. כך היא הברכה כמו שפירש רבינו חיים, לפי שבא להבדיל בין הברכה שהיא של תורה והוא יום ראשון, ובין ברכה של יום שני שהוא דרבנן. הילכך כיון שבירך יום ראשון על נטילת לולב יברך למחר [בשינוי] קצת ויאמר על מצות זקנים. והיכן וצונו מדכתוב לא תסור. וכן יש לומר בכל ברכות שהן דרבנן.
ואם בא לשחוט מברך על השחיטה על שם ושחטתם בזה ואכלתם. אמרי' במדבר רבה שעור ארכו שנים עשר אצבעות כמנין בזה. וזהו למצוה, אבל לעכב חוץ לצואר כמלא צואר אם הביא ולא הוליך או הוליך ולא הביא. ואם בא לכסות הדם אומר על כסוי הדם בעפר, ע"ש ושפך את דמו וכסהו בעפר. ויש אומרים לכסות דם בעפר, ואמ' בתנחומה זמן הקב"ה לקין שני עופות (טמאים) [טהורים] הרג אחד מהם את חברו, וחפר בידו וקברו. ומהם למד קין וחפר וקבר את הבל לפיכך זכו העופות לכסות את דמן. ואם בא לבער החמץ מברך על ביעור חמץ, ביטול הוא דאורייתא דכתיב תשביתו, ואין מברכין על הבטול שאין מברכין על דבר שיכול לבטל בלב. אבל חכמים ציוו לבטל בידים ובנר, וכתוב שאל אביך ויגדך. ולכן מברכין על בעור חמץ. ואין לתמוה לברך על בדיקת חמץ, לפי שלא הצריכו לבדוק אלא כדי שיבערנו אחר כך, ואם יבדקנו ויניחנו מה הועילה בדיקתו. נמצא שהבדיקה אינה גמר המצוה ואין מברכין אלא על גמר המצוה. ואם תאמר, אם כן לא יברך עד למחר שיבער, זה אין לומר, דכיון דהצריכו חכמים לבדוק מן הלילה, מאז היא תחלת המצוה. ומן הדין לא היה לו לדבר ולהפסיק בין הבדיקה והביעור, אלא הם אמרו והם אמרו, והם שצוו לבדוק מהתחלת הלילה וגם קבעו הביעור למחר בארבע שעות לדעת כן כוונו כמו כן, שיוכל לדבר ולהפסיק בין זמן לזמן. כי מי יוכל להיות שלא ידבר כל הלילה וגם למחר עד שליש היום. והכי נמי אמרינן בהדלקת נר חנוכה שצריך להדליק שמונה לילות, ואיך יעשה ליל שבת, שהרי צריך להדליק נר חנוכה קודם שידליק נר שבת ויקבל שבת עליו, שאם קבל שבת עליו לא יוכל אחר כך להדליק נר חנוכה. ואם כן הדליק שתי פעמים יום ששי, אלא ודאי הם אמרו שידליק שמונה לילות, והם אמרו שידליק בששי בערב שבת קודם שיקבל שבת, דבענין אחר לא יוכל לעשות. ואם באת לומר שאין לחוש לכל זה, דכיון שנתן בנר הרבה שמן זמן אף אחר שיכנס שבת, זה אין לומר, דמכל מקום אין סרך מערב שבת, והא באותה שעה שהתחיל להדליק לא התחיל עדיין המצוה. אלא מאי אית לך למימר כיון דהתחלת הדלקה זו שמתחיל ערב שבת לצורך מה שידליק היא, ולכך יכול לברך ואע"פ שידבר ויפסיק בדבור קודם שהתחיל להדליק בשבת, הלכך יכול לברך מתחלת הבדיקה, כיון שהיא לצורך הביעור, אע"פ שהבדיקה עצמה אינה מצוה בלא ביעור.
המל את הגרים אומר למול את הגרים ולהטיף ממנו דם ברית שהרי על ידי רוב ביאותיו אינו צריך פריעה אלא ימול אותו ויוציא ממנו טפת דם. המל את העבד אומר למול את העבדים, דכתוב מקנת כסף. ואם של אחרים הוא ואותו אדון מכניסו, מברך למול את העבדים, משום מקנת כסף דחבריה [וכיון] שאינו אומר על הגרים ועל העבדים על המילה, אומר למול מסתמא. כשמטבילין הגר או העבד יש לומר על טבילת גרים, ועל טבילת עבדים או על הטבלת גרים ועל הטבלת עבדים. שהרי (אין) הגר והעבד עדיין אין חייבין בטבילה זו כל זמן שלא נתגיירו [ולא נשתחררו]. אבל המגייר והאדון נכנסו לכלל חיוב, ולא שייך לומר על טבילה [אלא] אם כן הטובל עצמו חייב. שהרי טבילה אין הפועל יוצא כי אם בעצמו דכתוב וטובל בשמן רגלו. אבל לשון שאומ' על המילה לשון שוה הוא בין למל עצמו בין למל את חבירו. ופועל יוצא הוא שהידים מלים את האבר.
כשמניח מזוזה מברך, אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה. ואע"ג דכתוב וכתבתם, הכתיבה אינה עיקר המצוה כי אם הקביעה. וליכא למימר וכתבתם [ר"ל וכתבתם] על האבנים, שבמזוזה (כד)ילפינן בגזרה שוה דבעינן ספר, ותיבה וכתבתם ר"ל שתהא כתיבה תמה והכי אמרינן במנחות.
מי שיש לו בן וגדלו עד שלש עשרה שנה אומר ברוך המקום שהצילני מעונשו של זה. כדאמ' בבראשית רבה ויגדלו הנערים א"ר אלעזר ב"ר שמעון עד שלש עשרה שנה צריך אדם להטפל בבנו, מכאן ואילך צריך לומר ברוך שהצילני מענשו של זה. ברוך אתה ה' אמ"ה אקב"ו על פדיון הבן. דאמ' בבראשית רבה א' הקב"ה אתם מכרתם בנה של רחל בחמש סלעים, לפיכך יתן כל אחד מכם חמש סלעים של בן במנה צורי. אם פודה כרמו בשנה רביעית יברך כמו כן, על פדיון כרם רבעי. ולא יאמר נטע רבעי, דהלכה כמאן דאמר כרם רבעי תנן ולא נטע רבעי. וכתוב קודש הלולים לה' אחליה והדר אכליה. ונראה כמו כן בזמן שהיה בית המקדש קיים והיו נותנין מחצית השקל, היו מברכין אקב"ו לתת מחצית השקל. דהכי נמי אמר בבראשית רבה אמר הקב"ה אתם מכרתם בנה של רחל בחמש סלעים לפיכך כל אחד מגיעו בקע לגולגולת. פי' עשרה היו שמכרוהו בחמש שקלים, נמצא חלק כל אחד מחצית השקל.
<h2>דף לו:</h2>
אכל תבשיל של חמשת המינין כגון קמח, או תבשיל שערב בו מהן, מברך בורא מיני מזונות, דכיון דכתוב בר ולחם ומזון ומצינו ברכה לבר וברכה ללחם, מסתמא נמי למזון יש ברכה שמחשיבו למנותו עמהם. ותיקנו לומר בורא מיני מזונות כיון שראוי לברך עליו ומברך לאחריו מעין שלש.
<h2>דף לח.</h2>
האוכל פת מברך המוציא לחם מן הארץ, ע"ש מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדמה להוציא לחם מן הארץ. וצריך להפריד לחם מן תיבת מן שלא לערב ראשי האותיות, כדמשמע בירושלמי במקצת. ויזהר שלא ידבר תוך הסעודה דאמ' בירושלמי אהן דעטיש גו מיכלא אסור למימר ליה (אסותא) [בגין] ונראה לגרוס זיט, וזהו: יהיה חי, כמו בן שבעה חדשים שהוא בן קיימא, כדאמ' בירושלמי זיטא יפטא איטא אוקטו. ואמרי' בפרקי דר' אליעזר מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם עוטש וחיה, אלא בכל מקום שהיה שם אדם אם בדרך או אם בשוק היה עוטש ונפשו יוצאה, עד שבא יעקב וביקש רחמים על זאת ואמ' רבון העולמים אל תקח נפשי ממני עד שאני מצוה לבני ואל בני ביתי ויעתר לו. לפיכך חייב אדם לומר לרעהו בשעת עטישות זו חיים, שנהפך מות העולם לאור, שנא' עטישותיו תהל אור. והערוך מפרש להיפך זיטא יחיה אפטא בן שבעה איטא ימות אוקטו בן שמונה. ובערוך מייתי ההוא דיעקב גבי עטוש ואמרינן הכי בילמדנו, היה אדם עוטש ומת, תדע לך שכך כשאדם עוטש והם אומרים לו חיים טובים כו'.
<h2>דף לח:</h2>
אכל דגן שלוק אומר בורא פרי האדמה. דכתוב פרי אדמתך. וכיון שהפרי עצמו יונק מן הארץ שייך שם בריאה. אבל לחם עצמו אינו יונק מן הארץ כי אם החציר והעשב, ולכך שייך הוצאה. וראיה דכתוב תוצא הארץ נפש חיה למינה. וגוף נפש החיה אינו יוצא מן הארץ, ולכך אומ' תוצא. ואעפ"כ אין מברכין על הבשר [המוציא בשר מן הארץ כיון דלא כתיבה הוצאה על הבשר] כי אם על הנפש. ועל אכילת הנפש אין מברכין בו כי אין אוכלין הנפש. ומברך אדגן שלוק בסוף: בורא נפשות רבות וחסרונם, כלומר כמו כן בורא [מברך] על כל מה שברא חי העולמים את חסרונם, שהרי נותן לאילנות ולעשבים את יניקתם וכל מה שברא אינו חסר דבר כי ברא להם כל מה שהם חסרים וצריך להם. וחותם ברוך. ויש שאין אומרים ברוך בחתימה דמטבע קצר הוא. ויש אומרים שלא נזכר מטבע קצר אלא על ברכה שמברכין על תחלת ההנאה ולא בסוף. אבל ברכה זו שבסוף, הודאה היא והרי היא כמטבע ארוך, ולא דמי לגומל לחייבים טובות שהיא הודאה והיא בסוף ואין לה חתימה, שאני התם שאותו סוף תחלה היא דלא שייך לברך הגומל קודם המעשה. ולא דמי למאי דמברכין אסלוק תפילין לשמור חוקיו ואין שם ברוך בחתימה, שאני (הכא) [התם] שאינה ברכת הודאה אלא נתקנה על שם ושמרת את החוקה. ויש מברכין ברוך השם שברא נפשות וחסרונם. פי' וכל מה שהנפשות חסרות. וכמו כן יתברך אל חי העולמים על כל מה שברא, ומפורשת ברכה זו בגמרא ממטה למעלה כאשר פרשנו. ובשביל שהדגן שלוק אינו בחשיבותו אינו מזכיר פרי בברכה זו לבסוף. וברכה זו יש לה עקר בתלים דכתוב מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית וגו' זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר. אם כן יש נפשות רבות. נפשות דכתוב נפש חיה, רבות דכתוב מה רבו וגם כתוב אין מספר. ותו קא חשיב לויתן זה יצרת לשחק בו, וכתוב בהו בריאה דכתוב ויברא אלוקים את התנינים הגדולים. וכתוב מיד כלם אליך ישברון לתת אכלם בעתו. ומה כתוב בתריה תתן להם ילקוטון תפתח ידך ישבעון טוב וזהו שנותן לנפשות רבות את חסרונם. וכתוב בתריה תסתר פניך יבהלון וגו' תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה, לתת להם חסרונם. יהי כבוד ה' לעולם, מכלל שהוא מברך הקב"ה שבורא נפשות רבות וחסרונם. זהו שמסיים ברוך אל חי העולמים. דכתוב יהי כבוד ה' לעולם, זהו ממש כמו שפירשנו. ואף על החומץ והנובלות אע"פ שהוא דבר מקולקל מברכינן תחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות. לפי שאף הקלקול נהיה בדברו לצורך העולם שלא יהיה חסר חומץ כי יש כמה בני אדם צריכין חומץ לעורות ולשאר דברים ואין צריכין יין, וזהו חסרונן, כדאמ' בתנחומא שלשה דברים יש שאין אדם רוצה שיצא לו, עשב בקמה ונקיבה בבנים וחומץ ביינו, ושלשתם לצורך העולם נבראו. לכך נאמר ה' אלהי גדלת מאד.
<h2>דף מ:</h2>
דברים שאין גידולו מן הארץ כגון בשר וגבינה ברוך א"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו. לפי שאין חשיבותו יוצא ממש מן הארץ והיא ברכה סתומה שאינו מזכיר דבר. ועיקר ברכה זו מדכתוב אני ה' עושה כל אלה, וכיון שהוא משבח עצמו על כל מה שנעשה בכלל, גם אנו נברך על כל מה שנהיה בדברו בכלל בלא שום פרט.
<h2>דף מג.</h2>
ועל ריח טוב של עץ או מין העץ אומר בורא עצי בשמים. ומצינו לה רמז מן התורה דכתוב ריח בני כריח שדה, וכיון שמחשב הריח יש לברך למי שעשאהו. ומור שאינו עץ ואינו מינו אומ' בורא מיני בשמים דכיון דמצינו שבח של ריח, וכתוב יזלו בשמיו אף בדברי קבלה יש לברך בורא מיני בשמים. ואם הוא עשב מברך בורא עשבי בשמים, דהוא בכלל ראה ריח בני כריח שדה, אע"פ שתפוחים היו כריח השדה משמע שכל ריח השדה בכלל חשוב. ובאתרוג ובתפוח מברך בורא ריח טוב בפירות. אע"פ שפירות עיקרן לאכילה, שעל התפוח נכתב בסתם והיינו דכתוב כתפוח בעצי היער אין נזכר שם ריח ואין ללמוד משם. וכן אשמן אפרסמון מברך בורא שמן ערב. שיותר הוא עומד לסיכה ולא לריח. על שם שמשבח הכתוב דבר ערב לסיכה. [ע"ש כי אסוך שמן וכן לא סכתי]. ובדבר שאין בו ממש כגון קול אע"פ דכתוב וקולך ערב אין מברכין [אפי'] על קול ערב, ומן הדין היה לנו לברך, אלא שלא מצינו דוגמא בתורה, ולא דמי ממש לריח הפירות. שהרי יש ממש בפירות. ואע"פ שיש ממש למשורר, לא דמי הוצאת הקול להוצאת הריח, שהקול נמשך במקום אחר. ואע"פ שדורש בספרי ויחנך שחננך בקול ערב, רמז בעלמא הוא על כל מה שחננך והוא הריח על שאר דברים, ואין ערבות הקול נשמע בפרט בתורה כגון ככל דבר שהוא. על שדה, ע"ש ראה ריח בני כריח שדה. דאע"ג דכתוב לריח שמניך טובים והיה לנו לומר בורא ריח שמן, מכל מקום עיקרו עומד לסיכה. ועוד ריח שמן אינו מגוף השמן עצמו אלא משום שנותנים לתוכו ורדים ומיני בשמים, כדאמ' במס' שביעית ורד חדש שכבשו בשמן ישן.
<h2>דף מד.</h2>
על פירות של שבח הארץ כגון תאנה ורמון וזית ותמרים [דהיינו דבש, יש בהם לבסוף ברכה אחת מעין שבע וברכה אחת לכולן ולגפן ברכה אחרת. אחר תאנה ורמון וזית ותמרים] לבסוף על העץ ועל פרי העץ, ואינו אומר על התאנה ועל פרי התאנה, וכן לזית ותמרים. וכן נמי לברכה שלפניהם בורא פרי העץ בסתם, ואינו מזכיר שם הפרי. וזהו הטעם, לפי שהעץ שמו תאנה ופריו תאנה והעץ רמון ופריו רמון, והעץ זית ופריו זית והעץ תמר ופריו תמר, הלכך לא נזכר בשבח הארץ עצו יותר מפריו. ולכך מברך בורא פרי העץ ולבסוף על העץ ועל פרי העץ, לפי דכתוב עץ עושה פרי, העץ מוליד והפרי הוא שנהנין ממנו. ואינו מזכיר שם הפרי לעולם, שאפילו בגפן מזכיר שם העץ שאומר פרי הגפן זהו שמזכיר העץ ואינו מזכיר שם הפרי ששמם ענבים. זהו הטעם לפי ששום פרי אינו יוצא מן הארץ ממש אלא יוצא מן היוצא, שהרי הפרי יוצא מן העץ והעשב מן הקלח, והעץ והקלח יוצא מן הארץ, ודי לו אם יזכיר שם פרי בסתם, כגון פרי העץ ופרי האדמה. אבל הגפן נזכר בשבח הארץ ופריו אין שמו גפן כי אם ענבים, הלכך יברך בורא פרי הגפן. ולבסוף בתחלת החתימה יברך על הגפן ועל פרי הגפן, הגפן דנזכר בשבח הארץ, ופרי הגפן דנהנין ממנו. וכן אמ' בויקרא רבה אילן אילניא דמתקרין לשמתהון: חזורא מתקרי חזור וכן בלשון קודש [העץ נקרא] שושן ומוציא שושנים. רמונא נקרא רמון תמרתא מתקרי תמרי, גופנא מתקרי [תלת] שמהן [מתקרי] גופני ונפקין מן גופנא ענבים ונפקין מן ענבים חמרי. ואחר כך יאמר בין בפירות בין ביין: ועל תנובת השדה, שהרי הכתוב משבחה דכתוב ומלאה פני תבל תנובה. ועל ארץ חמדה, כמו שאמרינן בחמשת מיני דגן. וחותם בשתיהן הארץ ועל הפירות, והיינו ארעא דעבדא פירות. ועל היין (על הענבים) חותם נמי כן על הארץ ועל הפירות. ואם שתה יין ואכל רמון ואכל תבשיל של חמשת המינין יכלול כולן ויאמר על הגפן ועל פרי הגפן ועל המחיה ועל הכלכלה ועל העץ ועל פרי העץ, וחותם בא"י על הארץ ועל המחיה ועל הפירות, שהרי בגפן נמי לבד חותם על הארץ ועל הפירות.
בא"י אמ"ה על המחיה, ע"ש לתת לנו מעט מחיה בעבדותנו. ועל הכלכלה, דכתוב ארבעים שנה כלכלתם במדבר. מחיה הוי דבר שאדם חי מהם ואינו מתחזק מהם. וכן כלכלה, מתכלכל ונושא גופו בלא חוזק גדול, כגון המן שהיו ישראל חיים ממנו, אבל אינו מחזקן כלחם ובשר. וזהו בלחם הקלוקל. ואעפ"כ היו מתרעמים חנם שלא היו צריכים שם לעשות מלחמה. כלכלה באה מלשון נלאיתי כלכל. ולכך כיון שאין חשיבותם גדול אינו מזכירן בפירוש אלא בסתם. ועל ארץ חמדה טובה ורחבה, כתוב ואתן לך נחלת חמדה. טובה, דכתוב על הארץ הטובה. ורחבה, כתוב רחבת ידים. וצריך להזכיר שבחה, שהרי הקב"ה [היה] מזכיר שבח הארץ תמיד, ולהכי מזכיר הארץ בברכת המזון. וכך הוא בספרי אמר הקב"ה לישראל, הכנסתי אתכם לארץ טובה ורחבה לארץ זבת חלב ודבש לאכול מפריה ולשבוע מטובה, ולכך אומר כאן לאכול מפריה ולשבוע מטובה. שהנחלת לאבותינו, ברוב מקומות קרויה נחלה, ולעיל נמי הבאתי נחלת חמדה. רחם ה' אלהינו עלינו [עכשיו] מדבר על העתיד. וכתוב ביחזקאל, רחמתי על בית ישראל, על בנין בית המקדש. ועל ירושלים משכן כבודך, פירשנו הרבה פעמים. והעלנו לתוכה, דכתוב לעלות. ושמחנו בבנינה, פירשנוהו במפני חטאינו. (ומברכך) [ונברכך] עליה בקדושה ובטהרה, דכתוב ויאמר אלי בן אדם את מקום כסאי ואת מקום כפות רגלי אשר אשכן שם בתוך בני ישראל לעולם, ולא יטמאו עוד את שם קדשי. אבל כאן כל ברכותינו בטומאה, ואעפ"כ כתוב השוכן אתם בתוך טומאתם. יש כאן קדושה וטהרה על ירושלים. בא"י על המחיה ועל הכלכלה. ובשבת וימים טובים כולל בתוכה קדושת היום והוא בירוש' וכן פסקו הגאונים.
<h2>דף מו.</h2>
כאן אומ' הרחמן הרחמן כל אחד כרצונו ורצון שאלתו. ואם הוא אורח צריך לברך בעל הבית כמו שמצינו בברכות. ועוד מצינו שהוא חייב מאד בכבודו, כדאמ' בתנחומא כל הפותח פתח (לחצירו) לחבירו נפשו הוא חייב לו. ולא עוד אלא שהוא חייב בכבודו יותר מאביו ואמו, שהרי אלישע כשהחיה את בן אכסניה שלו בנה של שונמית ואליהו שהחיה בן הצרפית ולמה לא החיו אביהם ואמותיהם, אלא שמסרו נפשם על אכסניא שלהם.
<h2>דף מו:</h2>
ובבית האבל מברכין ברכה רביעית של הטוב והמטיב. ודבר גדול ומצוה גדולה לנחמו ולהיות עמו. ואע"ג דאמ' מבטלין תלמוד תורה לצאת לקראת חתן וכלה, והוא הדין לפני המת כדאמ' בכתובות. ואע"ג דתנו רבנן [כתובות ג':] מעבירין את המת מלפני הכלה, זה אינו כי אם שלא יהא סימן רע ועגמת נפש לחתן וכלה, אבל מכל מקום יש לכל חסיד ללכת לבית האבל קודם שילך לקראת חתן אם יבא לידו ב' מצות אלו כדאמ' בתנחומא [וישלח] וירא אלהים אל יעקב אמר ר' שמעון בר אבא שתי מצות של גמילות [גמולות] נתן הקב"ה: לגמול חסד אל הכלה ואל המת. אם באו שתיהן לידך אין אתה יודע אי מהן קודם, ובא שלמה ופירש טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה למה, באשר הוא סוף כל האדם. ומצינו בני אדם שהלכו לבית המשתה ולא נתפרשו שמותם דכתי', ויגדל הילד ויגמל, מהו גדול, מלמד שהיו שם שם ועבר ואבימלך אבל אלו שהלכו לבית האבל נתפרשו שמותם ונדחו מגיהנם ושרתה עליהם רוח הקודש. ואלו הן רעי איוב דכתי' וישמעו רעי איוב ויבאו איש ממקומו. ולכך קרובות שתי מצות אלו להיות שוות לפי דאמר בבראשית רבה בחתנים [נטל] הקב"ה [כוס של ברכה] וברכן לאדם וחוה. ואמ' תמן בסמוך וירא אלהים אל יעקב בבאו מפדן ארם ויברך אותו, שברכו ברכת אבלים, אבל מכל מקום חסד שעושין לכבוד המת הוא חסד של אמת. שאינו מצפה לגמול. והנחמה עצמה היא כבוד המת. ונסתפק על חתן שהיה הולך לבית הכנסת יום ששי [בשחר] ועדיין לא קדש שאין רגילות לקדש עד אחר שיצאו מבית הכנסת ומת מת בעיר ועדיין לא התחילו להתפלל, אם יתחילו להתפלל לכבוד החתן ויקדש אשתו בפניהם אחר צאתם מבית הכנסת ואחר כך ילכו אל המת לקברו, או יקבר המת תחלה ואחר יתעסקו בתפלה ובקדושין. זה היה מעשה ואלו אומרים כך ואלו אומרים כך. כך היא הברכה שאומרים בבית האבל בתוך הטוב והמטיב: המלך החי, פי' אע"פ שדור הולך ודור בא, מלכנו הוא חי לעולם. הטוב והמטיב. פעמים שהאבל יורש וצריך לברך הטוב והמטיב ואיפשר שבברכה זו יפטר האבל מלברך הטוב והמטיב. ואפילו אינו יורש כלום אין זה ברכה לבטלה, שהרי ברכה זו היא ברכת הטוב והמטיב שכולל ברכת האבל בתוכה. אל אמת, על שם אל אמונה. וכתוב אלהיכם אמת. דיין אמת שופט אמת, על שם אין עול. וכתוב משפטי צדקיך. וזהו צדוק הדין. שליט בעולמו לעשות כרצונו, ע"ש ואין שלטון ביום המות. כרצונו ומי יאמר אליו מה תעשה, שאנחנו עבדיו ועמו, ע"ש ואתה הוא ושנותיך לא יתמו, בני עבדיך ישכונו. פי' אע"פ שאתה חי וקיים המה שוכני עפר בכל יום וזרעם לפניך יכון. עכשיו הזכיר עבדיו [ע"ש הצדיקים] שזרעם לפניך יכון. ועמו, דכתיב בואו ונשתחוה ונכרעה לפני ה' עושנו. ואמ' בנדה [ל':] כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה וכתיב בתריה כי הוא אלהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידיו היום אם בקולו תשמעו. הלשון הזה בשביל הבינונים שאינם קרויין עבדיו אלא עמו. [ועתה הגיעה שעה לידע אם שמעו בקולו יהיו עמו] ובַכֹל, הן על דין עבדיו הן על דין עמו, אנחנו חייבים להודות לו ולברכו, שמודין ומברכין לו על הרעה כשם שמברכין על הטובה.
<h2>דף מח:</h2>
ברכת המזון בבראשית רבה גבי אברהם, לאחר שאכלו ושתו אמר להם נברך למי שאכלנו משלו. וכן בסוטה. ובטובו חיינו, ע"ש וישבעו ויתעדנו בטובך הגדול. בא"י אמ"ה הזן את העולם. ע"ש לחם ומזון. את העולם, דכתיב נותן לחם לכל בשר [וכן עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו וזהו כל העולם. ועוד לשון זה לפי שהשלחן מכפר במקום המזבח ודרשינן בתנחומא למעשה ידך תכסוף אתה זן את כל העולם ואתה מצוה אותי להקריב קרבנו לאשי כמו כן אנו אומרים על לחם השלחן ובטובו דכת' וישבעו וישמינו ויתעדנו בחסד, דכתוב נותן לחם לכל בשר טובך הגדול כי לעולם חסדו. וברחמים, דכתוב טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. ולכן אומ' כל העולם כולו. נותן לחם לכל בשר פסוק שלם הוא. וטובו הגדול לא חסרנו ע"ש ויתעדנו בטובו הגדול. וכתוב ארבעים שנה כלכלתם במדבר לא חסרו. ועוד כתוב ובטובך הרב אשר נתת להם. ולא נחסר לעולם ועד. תפלה הוא על שם לא תחסר כל בה. וכתוב לא יחסר לחמו. כי הוא זן, כמו שפירשנו. ועוד דאמ' במכילתא מלך בשר ודם כשהוא במלחמה אינו יכול לזון ולספק חיילותיו אבל הקב"ה ה' איש מלחמה וזן ומפרנס לכל באי עולם, דכתוב נותן לחם לכל בשר, ומפרנס לכל, כמו שכתבנו. וכן בבראשית רבה. יוסף זן ומפרנס ושלחנו ערוך לכל. ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא כאמור פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. לקח לשון זה ע"ש חצבה עמודיה שבעה אף ערכה שלחנה. ודרשינן ענין זה על שבעה ימי בראשית שערך הקב"ה כל מיני מאכל וכל דבר הצריך לבריותיו, ואחר כך ברא את האדם ומצא שלחן ערוך. בא"י הזן את הכל.
נודה לך ה' אלהינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה. דכתוב ואתן לך נחלת צבי. וכתוב על הארץ הטובה. וכתוב ארץ רחבת ידים. וגם נקראת נחלה בכמה מקומות. על שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים, ע"ש למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, וכתוב ויפדך מבית עבדים. ברית, כמפורש על בריתך שחתמת בבשרנו. ולפי שהמילה בולטת אמר חתמת, כעין חותם הבולט. וכן הוא בברית מילה חתם באות ברית קודש. ונאמרו שלש עשרה בריתות בפרשה מילה להזכיר שלש עשרה מדות שכל העולם מתקיים על ידיהם. ותורה, ע"ש תורתך שלמדתנו, שהעולם קיים על ידה, ועל חיים חן וחסד שחננתנו, שאי אפשר לעולם בלא חיים. ודרשינן בספרי ויחנך, יתן לך חן וחיים שהיא תורה. ועל אכילה ומזון שאתה זן ומפרנס אותנו. ועל המזון העולם קיים. ולפי שאי אפשר לעולם בלא ארבעתם אמרו רבותי' כל שלא אמר ברית ותורה וחיים ומזון, לא אמר כלום. ועוד יש לפרש, על שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועל בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ועל חקי רצונך שהודעתנו, זהו תלמוד. ומצות במקום אומנות. ועל חיים חן וחסד שחננתנו זהו במקום אשה, דכתוב ראה חיים עם אשה, דאמ' (בתנחומא) [בפ"ק] דקדושין חמשה דברים האב חייב לעשות לבנו, למולו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיא לו אשה. ואמ' בתנחומא האב זה הקב"ה והבן אלו ישראל. האב, הקב"ה מל את ישראל על ידי יהושע, והקב"ה פדה את ישראל שנ' אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם. ללמדו תורה דכתוב אני ה' מלמדך להועיל. ללמדו אומנות דכתיב אלה המצות אשר צוה ה'. להשיאו אשה שאמר הקב"ה פרו ורבו. ועל כלם, אלו הדברים, אנו מודים, ע"ש צדיקים יודו לשמך, ומברכים את שמך, (לפי שדבר על שבח פירות הארץ), על מזון זה דכתוב ואכלת ושבעת וברכת. ונראה שאמר מודים לך ומברכין את שמך [לפי שדבר על שבח פירות הארץ] כדמתרגמינן פרשת ויחי יעקב יהון מודן ומברכין עליהון. ואיפשר כי מודים זו היא הודאה ממש, על שעשית לנו כל חסדים האלה. או לשון השתחואה לפי שהזכיר תורה וארץ ישראל. דאמרי' בבראשית רבה לא ניתנה תורה אלא בזכות השתחואה, ולא נכנסו לארץ אלא בזכות השתחואה. בא"י על הארץ ועל המזון. ואין זה חותם בשתים, דהכי קאמר, ארעא דעבדא מזוני.
רחם ה' על עמך ישראל. ואין אומרים נחם, אבל בסוף כולם אומר מנחם עמו ישראל בבנין ירושלם. וכן הוא יפה, כדאמרי' בתנחומא, אמר ר' שמואל, דרכו של אב לרחם ודרכה של אֵם לנחם. אמר הקב"ה אנא עביד דאב ואנא עביד דאֵם. דאב, כרחם אב על בנים [רחם ה' על יראיו]. דאֵם, כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם. ועוד רחם על שם כי רחם ה' על ציון את עמו ואת עניו ירוחם. וכתוב ורחמתי את אשר ארחם. ועל ציון משכן כבודך על שם דכתוב נחם ה' ציון. ונחמה ורחמים סגנון אחד הוא. ועוד כתוב אתה תקום תרחם ציון תבנה חומות ירושלים. משכן ע"ש כי אני שוכן ציון. כבודך, על שם כסא כבוד מרום [מראשון] מקום מקדשנו. וירושלים עיר קדשך, על שם לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש. וכתוב נחמה בציון, וירושלים כציון. על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו, דכתוב ועתה בחרתי וקדשתי את הבית הזה להיות שמי שם עד עולם. ועוד כתוב הבית הזה שנקרא שמי עליו. וכתוב גדול יהיה כבוד הבית הזה. ובמלכות בית דוד משיחך מהרה תחזירה למקומה מתפלל על העתיד דכתוב ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם.
בא"י אמ"ה האל אבינו. כי אתה ה' אבינו. מלכנו דכתוב ה' מלכנו אדירנו, דכתוב מה אדיר שמך בכל הארץ ובהיכלות אומ' בוראנו ויברא את האדם, גואלנו, גואלכם קדוש ישראל. קדושנו קדוש יעקב. פסוק הוא. המלך, דכתוב הקדוש. הטוב והמטיב שבכל יום ויום הוא מטיב לנו על שם טוב ומטיב אתה למדני חקיך. ותקנו הטוב והמטיב על היין. הטוב שלא נסרחו והמטיב שנתנו לקבורה. ומפרש באיכה רבתי כי על שם שעשו גדר בכרמים שלש פרסאות מהרוגי ביתר ולא הסריחו. ואחר כך נתנו לקבורה תקנו הטוב והמטיב על היין של ברכת המזון. הוא גומלנו הוא גמלנו יגמלנו. יש מפרשים שתקנו שלש גמולות כנגד שלש הטבות ואם הגדה היא מוטב. ויש מפרשים ג' הטבות כנגד ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד, לומר שהיה והוה ויהיה, כמו כן בא לומר שכל הטבות האלו גמילות חסד הן ולא בזכותינו. ע"ש לא למענכם אני עושה. וכן לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד על חסדך. זוהי גמילות חסד וזהו כל תגמולוהי עלי. כלומר שלא זכיתי לגמול הטוב שגומל עלי. וכן במדרש תלים ועושה חסד למשיחו, אמר דוד לפני הקב"ה אין אני בא לפניך בכח מעשים טובים ותורה, אלא כעני המבקש צדקה. וראיה עוד לדבר אשירה לה' כי גמל עלי. [וכן בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי]. לעד חיים וחן וחסד ורחמים ושלום וכל טוב, כל זה שנתת לנו ושאתה נותן לנו ואשר תתן לנו אלו שלש הטבות ושלש גמילות הן. ברכה זו קצרה היא ולכך אינה חותמת בברוך והוא גמלנו הוא במקום שכל אדם צריך לברך הגומל לחייבין טובות והוא אומ' במקום שרגילין אחרים לומר מי שגמלך כל טוב יגמלך לעד, הוא עצמו אומר עליו הוא גומלנו הוא יגמול בעדינו לעד. וכן פי' הר' משה כשמברכין הגומל בעשרה עונין אחריו מי שגמלך כל טוב יגמלך לעד. וכן מצינו בברכות דאמרו ליה בריך רחמנא דיהבך לן אמר להו פטרתן. נמצא שהן פוטרין אותו מלברך הברכה שהוא חייב על עצמו. וכל שכן הוא פוטר אותם מלברך הברכה שהם חייבים עליו. ולכך אומר שגמלך כל טוב, כדא' במכילתא מנין שמברכין על המזון שנא' ואכלת ושבעת וברכת על הארץ זו ברכה שניה, הטובה זו ירושלים דכתוב ההר הטוב הזה. נתן לך (שגמלנו) [שגמלך כל טוב פי' וזהו ברכת הטוב והמטיב ומה שדורש אשר נתן לך שגמלך] כל טוב זהו לא תחסר כל בה. וזהו שאנו אומרים בסוף הברכה וכל טוב.
ובסופן אומר: הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב. ע"ש רחום וחנון. ובכלל רחמים יש כפרה ומתנה. ישלח לנו ע"ש הנני שולח לכם את אליהו הנביא. זכור לטוב, ע"ש זכר צדיק לברכה. ור"ל שנזכר הוא בינינו שיבא אלינו בעבור רב טוב הצפון אלינו לעתיד לבא. ולכך אומ' "לטוב" בפת"ח הלמ"ד, ואינו אומר בשב"א הלמ"ד. ויברך אותנו הקב"ה כל אחד ואחד ממנו בשמו, ע"ש שאנו מברכין להקב"ה וכתו' ומברכתיך יבורך בית עבדך לעולם. ורמז כי לעתיד הקב"ה נותן לכל צדיק וצדיק מדור בפני עצמו [לפי] מעלתו, וכן הוא בתלמוד. ולכך אומר ברכה לכל אחד אצל הזכרת אליהו לפי שיהיה אחר שיבא אליהו, ויקרבנו לימות המשיח, כלומר שיבא אחר [בא] אליהו, ע"ש כי קרובה ישועתי לבוא אמר, ויקרבנו לימות המשיח, כלומר שיהיה אחר בא אליהו. ויזכנו לימות המשיח ולחיי העולם הבא. כלומר על ידי ריבוי דעת שירבה [ב]בני אדם שילמדו ממשיח ויזכו לחיי העולם הבא, כמו שפירש הרב רבינו משה. מגדיל ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו. אמר רב יודן כתוב מגדיל לפי שאין הגדולה של אומה זו בבת אחת אלא קימעא קימעא והיא מתגדלת והולכת לפני ישראל לפי שהן עכשיו שרויין בצרות, ואם תבא הגאולה בבת אחת אינן יכולין לסבול ישועה שהיא באה מתוך צרות גדולות, ולכך הגאולה משולה לשחר שנאמר אז יבקע כשחר אורך, לפי שאין אפלה גדולה מאותה שעה הסמוכה לבקר. ואם יעלה גלגל חמה באותה שעה כל הבריות נלכדין, אלא [עמוד] עולה ומאיר לעולם תחלה ואחר כך גלגל חמה עולה ומאיר ואין כל בריה נלכדת. ומהו מגדול, לפי שיעמיד להם מלך המשיח כמגדול. ועל כן אנו אומרים מגדיל על ענין הגאולה שתתגדל ותלך בקרוב זמן. ובאריכות גדול יהיה הענין, דאמ' בתנחומא כתוב במשה ואעשה אותך לגוי גדול, העמיד ממשה ששים רבוא וקבלו את התורה. מנין שהיו ששים רבוא, שנאמר ויהיו בני אליעזר רחביה הראש, ולא היו לאליעזר בנים אחרים ובני רחביה רבו למעלה, למעלה, מששים רבוא. ולעולם הבא הקב"ה מכנסן, שנא' הנה אלה מרחוק יבאו. וגליות באות עמהם, והשבטים שהם נתונים לפנים מנהר סבטיון ושלפנים מן החשיכה הם מתכנסין ובאין לירושלים. אמ' ישעי' לאמר לאסורים צאו, לאלו שהם לפנים מן סבטיון, ולאשר בתוך הגלות אלו שהם נתונין לפנים מן הענן החשוך ועל דרכים ירעו ועל שפאים מרעתם אלו שהם נתונים בדפני של אנטוכיא אותה שעה הם נגלים ובאים לציון ובמשחה, שנא', ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה. כאן הארכתי לפי [השעה]. ועושה חסד למשיחו. כמו שכתבנו [למעלה אמר דוד] אין אני בא לפניך לא בתורה ולא במעשים טובים, אלא כעני המקדש צדקה, והיינו דאמרינן בפסוקי לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך כדלים וכרשים דפקנו דלתיך. מגדיל ישועות מלכו ועושה וכו'. פסוק שלם הוא ומזכירו כאן על שם מלכות בית דוד שתחזור בימות המשיח. ככתוב ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם. עושה שלום במרומיו יעשה שלום וכו'. כמו שפירשנו למעלה שני פעמים, דאמרי' במדרש תלים גדול השלום שאין חותם כל התפלות אלא שלום. ועוד לפי שדברנו על חזרת גליות ואמרי' בתנחומא כשיחזור הקב"ה את הגליות בשלום הוא מחזירן, שנא' שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך. ויש אומרים בנחת: כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב, ולפי שאין ממטבע הברכה אומר' אותו בנחת. ונוהגים לאומרו לפי שהיינו מדברים בעניני ימות המשיח באנו להזכיר פורעניות לגוים שאלו מהדברים שיבאו ביחד, כדחשיב במכילתא על הדברים העתידין לבא, מלכות בית דוד ומלכות חייבת שתעקר, וגם פורעניות הגוים וטובה לישראל בפסוק אחד והוא ע"ש [הנה] עבדי יאכלו ואתם תרעבו זהו רשו ורעבו. ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב וכתו' בתריה הנה עבדי ירונו מטוב לב. ועוד [כתב ה"ר משה] הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. לגמור הברכה בטוב אצל הקב"ה. ואנו לאחר שסיימתו הברכה אנו רגילים לומר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. לפי שהשלחן [מכפר] במקום קרבנות רמז שאין המקום מקבל כפרה וקרבן כי אם מישראל כדאמ' בתנחומא שאמר בלעם לאומות העולם וכי אתם שלא קבלתם התורה ופסלתם הקרבנות אתם רוצים להקריב. מי שקיבל אותם הוא מקריב. שנא' ה' עוז לעמו יתן. יברך את עמו בשלום. אלו השלמים שהם שלום למקום ולעולם [ולבעלים] ולכהנים. מה שאין כן בחטאת ועולה [ואשם] ותודה. ויש אומרים באחרונה סמוך לבורא פרי הגפן: כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. רמז לדוד שיברך אחר הסעודה שיעשה הקב"ה לעתיד לבא ויאמר כוס ישועות אשא, וכן הוא בערבי פסחים. והוא כך בשמות רבה. והוא מרומים ישכון לעתיד הקב"ה מביא להם פירות מגן עדן ומאכילן עץ חיים. ומי הוא שיברך, הכל חולקין כבוד להקב"ה שיצוה לברך. והקב"ה אומר למיכאל ברך ומיכאל יאמר לגבריאל ברך, וגבריאל לאבות והאבות לדוד ואומ' המלך שבארץ יברך למלך שבשמים, ונותנין הכוס לדוד לברך ואומר כוס ישועות אשא. ועל זה שאומר באגדה שמאכילן עץ החיים על דבר זה אומר הפסוק ובלע המות לנצח, שהרי אם אדם הראשון אכל מעץ החיים כמו כן היה חי עד עולם. ברוך אתה ה' אמ"ה בורא פרי הגפן ומברך על הגפן ועל פרי הגפן.
<h2>דף מט.</h2>
שכח ולא הזכיר בשבת קדושת היום ועדיין לא התחיל ברכה רביעית, אומר ברוך שנתן לעמו ישראל. דכתיב כי ה' נתן לכם את השבת, ולא לאחרים כי אם לעמו ישראל לאות דכתוב בשבת כי אות היא לעולם, ודרשינן בבראשית רבה והיו לאותות אלו המועדים והשבתות. ואמ' בתלמוד גבי תפילין יצאו שבתות וימים טובים שאינם צריכים אות שהן גופן אות, מדכתוב והיו לאות על ידך, אבל בשבת כתוב כי אות היא, ולברית קודש דכתוב ברית עולם, ושבת הוא קודש [דכת' ברית עולם ביני ובין בני ישראל לכך קורא ברית קודש] כיון דכתוב קדש ישראל לה' ואינו אומר אות קדש. ואם יום טוב הוא אומר: ברוך שנתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה, כאשר פירשנו דכתוב וידבר משה את מועדי ה'. וכתוב ויהי דברך לי לששון ולשמחה ואוכלם. ואם ראש חודש הוא אומר: ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון. והתחיל בראשי חדשיכם אע"ג דמהדר למועדיכם כמו כן, עיקר הוא אראש חודש שהתחיל ובראשי חדשיכם. ועוד לזכרון דראש חודש אין שם זכרון של איסור מלאכה כי אם זכר דראש חדש בפה הוא. אבל ימים טובים יש בהם איסור מלאכה זכר ליציאת מצרים.
ובשבת אומר רצה והחליצנו ה' אלהינו במצותיך. שבת הוא יום רצון כאשר פרשנו. והחליצנו [ה' אלהינו] על שם העונג. וכתוב ועצמותי יחליץ, שנהיה מעונגים. במצותיך ובמצות יום השביעי השבת הגדול והקדוש הזה, ע"ש שנקדש משאר ימים קורהו גדול, כמו והכהן הגדול מאחיו, לפי שקדוש הוא לעבודה יותר משאר אחיו. וכן והבית הגדול שרף באש לפי שהוא קדוש יותר משאר בתים. ומה שאנו קורין השבת שלפני הפסח שהוא שבת הגדול טעם אחר יש שם. אמ' בתנחו' למען יחלצון ידידיך [הושיעה ימינך וענני] אמר דוד לפני הקב"ה, למה כל דמרחם לך נייחין. יש גורסין שם תשישין והכל אחד, דנייחין ר"ל, שאין להם כח אלא הם צריכים לנוח בעל כרחם. ויש גורסין בריחין פירושו חולים, כמו נייחי ביה כל בריחי דמערבא. ומסיים הכי בתנחומא כמא דאת אמר החליצנו במצותיך מכאן תקנו חכמים לומר החליצנו ה' אלהינו במצותיך. לשון זה איתא בתנחומא. ובפסיקתא גרסינן הכי, אמר דוד לפני הקב"ה למה כל דרחים לן מסכנין ועובדיהון עתירין הדא היא דכתיב יחלץ עני בעניו. ולמה כל דמרחמין לך מטרפין ועובדיהון נייחין. הה"ד חלוצים תעברו. והקדוש דכתיב ויקדש את יום השביעי. כי יום גדול וקדוש נותן הוא טעם למה נקרא גדול וקדוש כמו שפירשנו. נשבות בו וננוח בו כמצות רצונך. נשבות על שם שבת שבתון. ננוח על שם למען ינוח. כמצות, דכתיב ע"ש כאשר צוך דכתיב בשבת. רצונך, דכתוב ורציתי אתכם נאם ה', על שבתות וימים טובים. ברצונך הניח לנו ה' אלהינו ולא תהא צרה ויגון ביום מנוחתנו, על שם והיה ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך, ר"ל שלא תבא עלינו היום אנחה שיבא לידי חילול שבת אחר שרצית שיהיה יום מנוחה. והראנו בנחמת ציון עירך דכתוב נחם ה' ציון. כי אתה בעל הישועות [נ"א התשועות] דכתוב ומושיע אין בלתי. ובעל הנחמות, דכתוב אנכי מנחמכם. ובירושלים תנוחמו. בא"י מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים. [דכת' פצחו ורננו יחדו חרבות ירושלם כי נחם ה' עמו גאל ירושלם]. ויש מתחילין בשבת במקום רחם, נחמנו ה' אלהינו בציון עירך ע"ש כי נחם ה' עמו. ושמחנו מלכנו בבנין בית בחירתך. אמר מלכנו (שאף) שאז יהיה מלך על כל הארץ דכתיב והיה ה' למלך. בית בחירתך דכתיב בחרתי והקדשתי את הבית הזה. בבית הגדול והקדוש נקרא שמך עליו ובמלכות בית דוד כבר פירשנו הכל. ואחר כך אומר רצה והחליצנו. ובחול אומר רענו זננו פרנסינו וכלכלינו. לפי הנראה יש לפרש כל אלו לשון מזונות ופרנסה אבל אמ' בתנחומא כל מה ששאל יעקב מאת השם השיבו. אמ' אם יהיה אלהים עמדי השיבו הנה אנכי עמך. אמר ושמרני השיבו ושמרתיך. ואלו שנים אחד הם וזהו כרועה העומד עם צאנו. אמ' ושבתי בשלום אל בית אבי השיבו והשיבותיך, וזהו זוננו כמו מזן אל זן. שישיבהו לשלום מזוית לזוית וממקום למקום. ואמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש השיבו על הפרנסה כי לא אעזבך, ואין זה אלא לחם, דכתוב לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם וזהו פרנסנו. ונראה כי וכלכלנו כנגד ובגד ללבוש, והיה בכלל כי לא אעזבך כמו הפרנסה. וגם בתלמוד קורא למלבושים פרנסה דאמ' לפרנסה שמין באב. והדורש הזה של תנחומא סובר מדקדקין למזונות ואין מדקדקין לכסות, וכיון שאמר כי לא אעזבך על הלחם כל שכן על הכסות. ויש אומרים רענו זננו אפילו בשבת, כדבעי בירושלמי דשבת מהו מימר רוענו זוננו בשבת. אמר ליה טופס ברכה כך היא. פי' ואינו כתובע צרכיו בשבת והוי כמו סדר הבדלות הוא מונה.
<h2>דף נג:</h2>
אמן. מתחלק לשני פנים. האחד ר"ל, אמת, שאנו מודים ומעידים על מעשיו שהוא עושה היום ושעשה. כי אמת הוא עושה ולא אחר. וכל העולם יודעין זה. ואין צריך לאמרו בכל כחו אך שיאמר אותו בכונה. והשני ר"ל אל מלך (נאמר) [נאמן] ומדבר על העתיד שאומר לנו השם לעשות כך וכך אע"פ שלא ראינו עדיין אם יעשה מודים אנו שהוא אל מלך נאמן ויקיים את דבריו. וזו היא אמנה גדולה. וכן אם אנו מתפללין בלשון נסתר שיעשה לנו כך וכך יש לענות אמן והוא אל מלך נאמן. שר"ל יהי רצון מלפניו שיאמר מפיו לעשות לנו כך וכך יש לענות אמן. שאם יאמר כן יודעים אנו שהוא אל מלך נאמן. ואין צריך לאמרו בכל כחו כי אם בכונה לבד. אבל אם מדבר על אלהותו של הקב"ה שיגדל כסאו לעתיד ויהיה שלם כסאו צריך לענות אמן בכל כחו וכונה כמו אמן יהא שמיה רבה. עד כאן פירשנו בכלל ועכשיו נפרש בפרט כך הוא שצריך לענות אמן על כל ברכה אע"פ שאין שם שום תפלה בעולם אלא שאומר ברוך שעושה לנו כך או שיעשה לנו כך. ומכל מקום אמנה הוא שאין אנו תולין באחר או (במקרא) [במקרה]. והיינו דכתוב ברוך ה' לעולם אמן ואמן. הראשון ר"ל, מודים ומעידים אנו כי אמת הוא עושה ועושה [נ"א ועשה] הכל, ולכך גדול העונה אמן יותר מן המברך. ואע"פ שפתרונו של אמן זה הוא אמת, אין לתמוה על הנו"ן של אמן זה שמצינו לו ראיה דכתוב יאמן נא דברך. והוא כמו ישמע. וכן אל אמונה, ר"ל שאין בו שקר והוא אל אמת, ומה שאין בו שקר. ומה שכפל הפסוק שאמר ואמן קאי על מה שאמר ברוך ה' לעולם, על תיבת לעולם. ור"ל כי אמת הוא שעשה הכל ועושה הכל והיינו היה והוה ויהיה שיעשה הכל. והיינו לעולם אנו מאמינים בו כי כך יהיה לעולם. ואין פירוש של אמן זה, כמו אמת, דלא שייך לומר אמת על העתיד כי אם על מה שהוא עושה היום ושעשה שאנו מעידים שהוא אמת. ועל אמן זה דקאי על העתיד כמו ונאמן אתה להחיות מתים. אמר' בשבת א"ר שמעון בן לקיש, כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן. שנא' פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים. אל תקרי אמונים אלא אמנים, שאומ' אמן. מאי אמן, אמר ר' חנינא אל מלך נאמן, לפי דכתוב שומר אמונים, דמשמע שממתין העתידות שאמר הקב"ה [והוי האי שומר כמו ואביו שמר את הדבר ואו' הצדיק אל מלך נאמן שיעשה לעתיד] כל מה שאמר זו היא אמנה גדולה. ולכך יש לומר כשאו' בא"י אמ"ה שלא עשאני גוי ואשה ועבד. מה שיכול לענות אחר ברכות אלו וכיוצא בהן אמן אין פירושו אל מלך נאמן, דלא שייך לומר כאן נאמנות אלא ר"ל, מודה אני לו על טובה זו כי אמת הוא עושה ולא דבר אחר. ושורש דבר של אמת זה שאנו אומ' על מעשיו של הקב"ה שאנו רואים בכל יום ואשר ראינו שהוא אלהים אמת. אבל על העתיד לא שייך לומר אמת, כי איך נוכל להעיד ולומר אמת הוא על דבר שלא ראינו מחמת עדות, כי אם מחמת אמונה. וזהו שאומ' בשבת גבי ויבא גוי צדיק שומר אמונים. מאי אמן. כלו' איך שייך לומר אמת על העתיד. ומפרש שאותו אמן נוטריקון הוא של אל מלך נאמן, [כלומר אין להרהר על מה שאמר לעשות שיוכל לעשות שלא יעשה כי הוא אל מלך נאמן] לקיים דברו. דכתוב לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם. והיינו שאמ' במדרש תלים אמונים נוצר ה', אלו שעונין אמן בתפלה באמונה. אומ' מחיה המתים ועדיין לא בא ומאמינים בו שהוא מחיה המתים. ועל זה אומ' נמי כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו קורעין לו גזר דינו, לפי שמאמינין אנו על העתיד שיהא שמיה רבא לעלם ולעלמי עלמייא. אבל העונה אמן על ברוך השם או על כל דבר שהוא היום או שעבר אין כאן אמנה גדולה, כי אפי' המינים שאינם מאמינים הטובה העתידה לבא לנו אומרים אמת על מה שעושה היום לעינינו. וכן הברכות שאנו אומרים ביוצר אור, עושה חדשות בעל מלחמות זורע צדקות וכו' ברוך יוצר המאורות, וכיוצא בה רבות. כל מי שעונה אחר החזן אמת ר"ל מודים אנו כי אמת הדבר הזה ואינו רוצה לומר מלך נאמן. ואל יטעה אדם לומר שעל מה שאומר בא"י בלבד אנו עונין אמן, כלו' אמן כן יהא מבורך כמו שאתה אומר, שהרי אם יאמר אדם בא"י כל היום אין עונין אחריו אמן אם לא יאמר המברך יוצר המאורות. או הבוחר בעמו ישראל, או בורא פרי הגפן. או שעושה כך וכך. או שיעשה כך וכך, כמו בא"י גאל ישראל דסוף יוצר דמיירי על שעבר. וכן אם יאמר אדם כל היום יוצר המאורות או הבוחר בעמו ישראל או בורא פרי הגפן, או עושה חדשים ולא יאמר עליהם בא"י, פשיטא שאין או' אחריו אמן. לפי שאין אומ' אמן על הודאת מעשיו שעושה היום או שעשה כבר לומר שהם אמת. אבל או' עליהם ברוך כדכתיב ברוך ה' לעולם אמן ואמן. אמן ראשון על שעשה ועושה. ואמן שני על שעתיד לעשות, והיינו לעולם. והיה יכול לומר אמן על העתיד בלא ברכה. ואגב שהוצרך לומר ברוך משום מה שעשה ועושה, כלל מה שיעשה עמהם, ואמר ואמן. אבל המתפלל לעתיד ואומר יהי רצון שיעשה לנו כך וכך אומר אחריו אמן אע"פ שלא אמר ברוך כמו שאמר ירמיה אמן כן יעשה ה'. ולא אמר תחלה ברוך. ור"ל אל מלך נאמן לקיים דברו, אם יאמר כך כמו שאתה אומר כן יעשה ה' כמו שנפרש. וכשאנו אומרים בשמנה עשרה מלך חי עוזר ומושיע ומגן בא"י מגן אברהם אנו מעידים ומודים שאמת הוא שהוא מגן לנו היום והיה מגן לאברהם. ויש לומר ולכך אנו אומרים אמן והוא אמת וכשאומרים ונאמן אתה להחיות מתים בא"י מחיה המתים ואומ' על המתים שהחיה ושעתיד להחיות. חציו אמת על שהחיה וחציו אמונה שהוא אל מלך נאמן להחיות, ואין זו תפלה. וכשאנו אומרים בשמנה עשרה רפאנו ה' ונרפא בא"י רופא חולי עמו ישראל, וכן גואל ישראל ומברך השנים אע"פ שכל ברכות של שמנה עשרה הם תפלה לנכח, כמו רפאנו, ראה נא בענינו, ברך עלינו, וכולן חותמין בברוך, אותו אמן שעונין אחריו אינו על התפלה שאומרים רפאינו ברך עלינו ודוגמת', כי לא מצינו בשום מקום אמן המדבר לנכח, כמו שנפרש. אבל עונין אמן על מה שאומרים בא"י גאל ישראל על שגאל, וזהו אמת. ואמת על מה שאמ' לגאלנו לעתיד והוא אל מלך נאמן. אבל על חולי עמו ישראל ועל מברך השנים אין אומרים אמן שהוא אמת מה שעשה היום. ואמן זה אינו אל מלך נאמן, שהרי לא אמ' לברך שנותינו ולרפאותינו. וברוך מקבץ נדחי עמו ישראל שאנו אומרים אמן על מה שקבץ לשעבר נדחינו בבית שני והוא אמת. וגם הוא אל מלך נאמן על מה שאמר לקבץ נדחנו. ואם אינו מדבר על הקיבוץ שעבר מכל מקום יש לומר אמן כמו אל מלך נאמן על מה שעתיד לקבץ ואם לא היה אומר ברוך לא היה אומר אמן לפי שאין מקבץ נדחי ישראל תפלה ואם היתה תפלה ממש שהיה אומר יקבץ נדחנו לא היה צריך לומר ברוך, והיינו אומרים אמן אפילו לא אמר תחלה ברוך. וגם שאין לומר ברוך על העתיד לבא אם לא כולל מה שעשה ועושה עמו, שהרי אין לומר ברוך אשר יקבצנו, ברוך אשר יגאלנו. ברוך אשר יחיה מתינו. ודוגמת ברכה זו לא מצינו. ולכך אין אומרים אמן ביעלה ויבא כשאומרים זכרנו בו לטובה ופקדינו בו לברכה, דלא שייך לומר אמן על התפלה שהיא לנכח, שהרי אמן שהוא אמת לא שייך לומר כאן ואל מלך נאמן לא שייך כאן. אבל כשאומרים תפלה להקב"ה בלשון נסתר יעשה לנו ברחמיו כך וכך אומר יהי רצון שתעשה לנו כך וכך, כגון היום תאמצנו וכו' יש לענות אמן שאין אנו מבקשין להב"ה דוגמא שמבקשין למלך בשר ודם שאין מבקשין לבשר ודם שיאמר לעשות כך אלא שיעשה כך, לפי שיש אומרים ואינם עושים, אבל אין אנו מבקשים להב"ה אלא שיאמר לעשות לנו כך וכך ואמירתו היא עשייה כדכתו' במד' ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה. וכן בדבר ה' שמים נעשו. ולכך אנו אומרים יהי רצון לפניו שיאמר להטיבנו ולפרנסנו ואם יאמר כך הוא אל מלך נאמן לקיים דברו. ויש לענות אמן על תפלה זו ואע"פ שאין שם ברוך אתה, וגם לא שייך לומר ברוך על המתפלל לעתיד ממש כמו שפירשנו. כי אם כשמזכירין מה שאמ' לעשות לדעתיד, כמו בא"י מקבץ נדחי עמו ישראל. ואמן זה שאומר' על תפלה שאין שם ברוך בא בענין שאמר בירמיה שאמר חנניה בן עזור נבואה של שקר ואמ' ואת כל גלות יהודה הבאים בבלה אני משיב אל המקום הזה נאם ה' כי אשבור את עול מלך בבל. ויאמר ירמיה הנביא אמן כן יעשה ה' יקם את דברך אשר נבאת ור"ל יהי רצון שיהיה הדבר הזה מפי המקום ואז נאמין כי כך יהיה, כי אל מלך נאמן הוא. אבל לא אמר אמן כן תעשה ה' ותקם את דברו אשר נבא. דלא שייך לומר אמן על תפלה שהיא לנוכח בלא יהי רצון. וכן אמן כן יאמר ה' אלהיך המלך, במלכים. וכדאמרי' בירושלמי אם בירכך גוי ענה אחריו אמן. דכתיב ברוך תהיה מכל העמים. וכן גוי שבירך השם ענה אחריו אמן. וכן בגמרא דידן על ההוא מיניה דאמר רבא מאן דחזי בהו בבישות לבקע עיניה. אמר רבא אמן ופקע עיניה. מפני שהמין היה מדבר לנסתר ולא לנוכח. שאם היה אומר רחמנא פקע עיניה דמאן דחזי בהוא בבישות, על הלשון הזה לא היו אומרים אמן. והנה אמן זה שאמר רבא דומה לאמן שאמר ירמיה אמן כן יעשה ה', ולכך יש לענות אמן בכל אותם הרחמנים שאנו אומרים בברכת המזון שאינם מדברים לנוכח. שאם היינו אומרים הרחמן תתפאר בנו לנצח נצחים. הרחמן תתהדר בנו. הרחמן תשלח ברכה בבית זה לא היינו אומרים אמן אחריו, דלא הוה שייך לומר כאן לשון של אמת הדבר ולא לשון של אל מלך נאמן. ולכך יש לדקדק ולחשוב לכל העונה אמן שידע על כל פעם ופעם מה הוא פתרונו. כי לפעמים אמן פתרונו אמת לבד והוא על ברכה שמדבר על מה שעושה היום או שאעשה. ויש אמן פתרונו אל מלך נאמן לבד כשהברכה על מה שעתיד לבא. ויש אמן פתרונו שניהם, אמת ואל מלך נאמן כגון על ברכה שרומזת על מה שעשה ומה שעתיד. וכל תפלה שאין בה ברוך אם היא בלשון נסתר אומר אמן ולא אם היא בלשון נוכח. וזהו מה אומרים אמת ואמונה כל זאת קיים עלינו, כלומר אנו מודים על מה שתעשה ועושה, כי הוא אמת ואין אחר עושה. ואנו מודים שהוא אמונה כלומר אל מלך נאמן לקיים לעתיד כל מה שאמר עלינו. ונמצא אמת ואמונה הם שני פירושים הנכללים באמן. וכן וברוך שם כבודו לעולם אמן ואמן, לפי שאמר לעולם דמשמע היום ולעתיד אמ' אמן על היום שזהו אמת ואמן על העתיד שזהו לשון אמונה. וכן ואמרה האשה אמן ואמן דרשו חכמים למה נכפל, אמן מאיש זה אמן מאיש אחר. ולפי הענין הזה נמי יש לפרש אמן כי פקודך שמרתי ואמן אתה נאמן לגמול לאשה כפעלה לצבות בטן אם חטאה ולהוליד בנים אם זכתה ואומרת האשה זו האמונה אני מאמנת וכן ברוך ה' אלהים מן העולם. ועד כאן אינו מדבר על העתיד כדאמרי' במדרש תילים מן עלמא דלא הוינן ביה עד עלמא דאנן ביה. ורצה לומר כאן אמן על שעבר אמן על היום ושניהם רוצים לומר אלהינו אמת. ולא שייך לומר אמת כי אם על העתיד. ולפי דשעבר והיום שניהם אחד לשון אמת מקצר הפסוק במקום אחר ואינו אומר על מעולם ועד עולם כי אם אמן אחד, כדכתוב ברוך ה' אלהינו אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ואמר כל העם אמן הללויה והלל לה' ובתילים כתוב ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ואמרו כל העם אמן הללויה. אבל תיבת לעולם מדבר על העתיד כמו על היום ועל שעבר ולכך כתוב ברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן. וכן בקרא אחרינא ברוך ה' לעולם אמן ואמן. ולכל ארורים דמן התורה ארור האיש ארור מקלה ארור משיג כתוב בכלהו ואמ' כל העם אמן. ר"ל כי אמתיים מצותיו. ודין הוא שיהיה ארור כל העובר עליהם, וברוך המקיים אותם.
<h2>דף נד.</h2>
על הרוחות ועל הברקים ועל הרעמים אומר ברוך שכחו מלא עולם. כשם שמלא הארץ כבודו כך מלא הארץ כוחו וגבורתו. לפי שברוב הרעמים יורדין מים בקולות הרעמים ובקול ה' במים הרעים [אל הכבוד], וכתיב קול ה' בכח וכתוב קול רעמך בגלגל האירו ברקיו תבל רגזה ותרעש הארץ. וגלגל מגלגל כל העולם ומרעישו, ולכך אומר מלא עולם. ע"ש דאמ' בבראשית רבה אין רעש בלא הפסק מלכות. והכל משבח אותו ע"ש מהעדה מלכין ומהקם מלכין, נמצא שכחו וגבורתו מלא עולם ברמז הרעש. וגם הברקים האירו עד תבל ומרעיש תבל, אם כן אנו רואין בזה ובזה כי כחו וגבורתו מלא עולם. ואמר וגבורתו על ענין הרעמים דכתוב ורעם גבורתו מי יתבונן. ורגילות הוא שעם הרעמים באים הברקים כמו שהוא אומר קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל וגם מאיר לים ומשתברת על ידי הרעם, דכתוב מיד בסמוך [האירו ברקיו תבל בים דרכך ושבילך במים רבים. והיינו דאמ' איוב בכחו רגע הים ורעם גבורתו מי יתבונן בסמוך] כי על כן רגזה ותרמס הארץ. ועל כן אנו אומרים כלשון הזה שכחו וגבורתו מלא עולם שיש באלו הפסוקים כחו וגבורתו. ועוד יש לפרש שנראה שיש לומר (שבח וגבורתו), [שכח גבורתו] מלא עולם. ואין אומרים שכחו וגבורתו כדאמ' בתנחומא שאמר פרעה אלהיכם כמה עיירות כבש, כמה שנים יש מיום שעלה למלכות. אמרו לו משה ואהרן אלהינו כח גבורתו מלא עולם. הוא היה עד שלא נברא העולם והוא יהיה בסוף העולם. וזה שאנו אומרים בשחר קודם ברוך שאמר אתה הוא קודם ואתה הוא לאחר שנברא העולם. אתה הוא ושנותיך לא יתמו על מה שאמר פרעה כמה שנים יש. קדש שמך בעולמך לנקום נקמתך מאלו מחרפיך, על שם וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים. על ההרים והגבעות אומר ברוך עושה בראשית שכחו של מלך הוא כשמכירין היום דבר שאנו יודעין שהמלך קראו מבראשית ועדיין קיים, קל וחומר לעושיהם שהוא קיים שהוא מבלה מעשה ידיו, דכתוב אין בלתך, שאין מעשה ידיו (מבלה) [מבלין] אותו.
ועל שמועה רעה אומר דיין האמת אם הוא סבור שהיא אמת. וכתוב ושמועה רעה תיבש גרם. כיון דמגני ליה קרא יש לנו להצדיק עליו את הדין.
ההולך למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי [אבותי] שתשלח ברכה במעשה ידנו. ע"ש דכתיב למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך, בפרשת מעשרות. אם כן דבר ברור הוא שהק' שולח ברכה בכרי כיון שהוא רגיל לעשר. אבל יש ברכה בכרי אחד יותר מכרי חבירו ולכך מתפלל שתשלח ברכה בכרי הזה. פי' ברכה גדולה. ופשוט הוא כי כשהוא מתחיל למוד כבר באה הברכה ולכך מברך השולח ברכה בכרי שמתחיל למוד. אבל לאחר שמדד אין לו לברך השולח ברכה, ר"ל אשר שלח, כמו המוציא אשר הוציא. וכן ומעשה ידנו כוננה עלינו. התחיל למוד אומר [ברוך] השולח ברכה בכרי הזה, כלו' אחר שכבר בא עכשיו על גרנו ורואה כריו גדול, משבח למקום שעשה שדהו הרבה. ע"ש וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את תבואתה לשלש השנים שהכרי נעשה גדול. כרי כמו ותמרח הכרי זו היא גל של תבואה. מדד ואחר כך בירך זו היא תפלת שוא. לפי שאין ברכה מצויה לא בדבר המנוי ולא בדבר השקול, אלא בדבר הסמוי מן העין שנא' יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ולכך אמ' התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה. ר"ל, כיון שרוצה למוד כדי לעשר בוטח הוא בשם שישלח ברכה עכשיו קודם שימדוד, כדאמ' בפסיקתא אברהם תרם תרומה גדולה דכתיב הרמותי ידי אל ה'. יצחק הפריש מעשר ראשון, דכתיב וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'. א"ר אבא בר כהנא והלא אין ברכה מצויה לא בדבר המדוד וכו' ולמה מדדן, בשביל לעשרן. ויברכהו ה'. והצועק על מה שעבר הרי זו תפלת שוא, כיצד, היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זו תפלת שוא. אבל מצינו בבראשית רבה שר' יהודה בן פזי חולק עליו וא' אפילו [היא] יושבת על המשבר יכול אדם להתפלל. דכתוב הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל וגו' ויעשהו כלי אחר. וגם כן הוא בירושל'.
הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר: בא"י אמ"ה שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. ע"ש מה נורא המקום הזה שהיה מזכיר הנסים שנעשה לאברהם וליצחק שהיו אבותיו, במקום הזה על העקדה. ויחיד שנעשה לו נס מברך שעשה לי נס במקום הזה. וכתב הרב בנו ובן בנו מברך, שהרי יעקב היה בן בנו ומשבח להקב"ה על נסים שארעו לאברהם זקנו ואם מצינו ליחיד כל שכן לרבים. ושל רבים הוא כמו כן מה שאומרים שעשה נסים לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה. על שם נגד אבותינו עשה פלא. ומן הדין יחיד שנעשה לו נס היה לו לברך הגומל לחייבים טובות, אלא שנפטר ממנה על ידי ברכה זו שעשה לי נסים שהיא גדולה ממנה. שהרי היה חולה ונתרפא והמפרש מן היבשה לים והולכי מדברות ויוצא מבית האסורין אינו נעשה לו נס, שהרי רוב חולים מתרפאים, ורוב הולכי' (בית) [בים] ובמדברות ויוצאי מן האסורין נצולים ונמלטים. אבל מי שנעשה לו נס, דבר גדול הוא, שהרי לרוב העולם אין עושין לו נס. וזהו שדרך דוד ואמר ברוך אשר הפליא חסדו לי בעיר מצור. וכמה יש לו לשבח להקב"ה שמחל לו על כל עונותיו כשעשה לו נס. כדאמ' במדרש תלים, את דברי השירה הזאת, אמר ר' סימון לא כל הרוצה לומר שירה אומר, אלא כל מי שנעשה לו נס אומר שירה, בידוע שמוחלין לו על כל עונותיו ונעשה בריה חדשה. וכן הפוצה דוד עבדו, שהיה מחנה שלו מתחלק באותו מקום ומברכין שעשה לנו נס במקום זה. ונראה כי האומר שירה פטור מלומר שעשה נסים מכל מקום, שהרי [אנו היינו] מברכין ליל פסח שעשה לנו נסים, אם לא היה (ל)הלל שאנו אומרים. ואע"פ שאנו אומרים לפיכך אנו חייבים להודות וכו' למי שעשה לנו נסים, מכל מקום אינה ברכה. וגם בפורים אנו אומרים קריאתה זו הלולה, ואנו שאנו אומרים שעשה לנו נסים, על מקרה נסים לא הוצרכנו לומר שירה.
<h2>דף נד:</h2>
ארבעה צריכים להודות ברוך הגומל לחייבים טובות, על שם אשירה לה' כי גמל עלי. כגון חולה שנתרפא, שהרי מחמת שזכרו מן השמים את עונותיו היה חולה, ואם כן איך נתרפא. אלא ודאי הקב"ה גומל לו חסד. כדאמרינן לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם יחלה אומרים לו [הבא] זכות והיפטר. וכן שאר הצריכין להודות עונותיהם גרמו להם תחלה. והולכי דרכים נמי עונותיו גרמו לו ללכת במקום סכנה. ואמ' בירושלמי כי כל הדרך בחזקת סכנה. ור' ינאי כד הוה נפיק לאכסניא הוה מפקד גו ביתיה, שכל הדרך בחזקת סכנה. וכן מן היבשה לים מקום סכנה הוא, ונצול. ואם תאמר אם כן ההולך תחת קיר נטוי ועל הגשר, דאמ' בגמרא מזכירין עונותיו של אדם יברך הגומל לאחר שעבר מכל מקום דבר שהוא קצור הוא ואינו ארוך, [וקל לעבור במהרה ואינו נחשב כל כך לסכנה כמו ההולך בים והולכי דרכים], וכמה מקרים באים על דרך ארוכה. והשומעים אומרים: מי שגמלך הוא יגמלך סלה כן יהי רצון. [אע"פ שאפשר שזכות סייע לך הוא יגמלך סלה כן יהי רצון]. ולא יאמרו מן השמים עד עכשיו אכל זכויותיו ומעתה אין לו מה יאכל. זה אינו, שהרי לעולם זכות קיימת של ראשונים או של אחרונים. וזהו שאנו אומרים בברכת הטוב והמטיב שאמ' הטוב והמטיב בשביל הברכה דברכת המזון דעל אותו חזר ואמר הוא שבכל יום הוא מטיב עמנו, זו היא ברכה של הגומל לחיים טובות. שיודע אני שחטאתי בעונתי והוצרכתי לבקש פרנסתי אפי' במקום סכנה והקב"ה זמן לי פרנסתי אע"פ שלא זכיתי לכך. ואני מודה לו כי הוא גומל לחייבים טובות. ואחר כך אומר לעצמו במקום השומעין. יהי רצון שעוד יטיב לנו, הוא גמלנו כמה פעמים ועוד היום גומלני. יהי רצון מלפניו שעוד יגמלני סלה, בזכותו אפילו תמו זכויותי וזכות אבותי. ובברכת הטוב והמטיב ובדיין האמת יש מצריכין הזכרת השם ומלכות, ויש שאין מצריכין.
<h2>דף נז:</h2>
הרואה גוב אריות או כבשן האש מברך שעשה נס לצדיקים במקום הזה. נראה שצריך שידע שהוא אותו של דניאל וכבשן של חנניה מישאל ועזריה וקול גאולתן [נ"א גדולתם] עשה אותן כרבים. הרואה מקום שעובדים שם ע"ז מברך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו כיון ששבח המקום במדתו שהוא ארך אפים אף לרשעים יש לנו לברך עליה על ידי מעשה וגם הוא צוה לעקור כל אשר בארץ ישראל וזו קיימת כמה הוא ארך אפים. הרואה שנעקרה, אם בארץ ישראל הוא אומר ברוך שעקר ע"ז [מארצנו] (מארצה) שאף הוא צוה לעקרה. ואם בחוצה לארץ אומר ברוך שעקר ע"ז מן המקום הזה, שהמקום שמח על עקירתם מכל מקומותיהם. שהרי גם על כל מקום כתוב לעתיד והאלילים כליל יחלוף. ואומר בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ כשם שעקרת ע"ז מן המקום הזה כן תעקרה מכל המקומות. שהרי טוב בעיניו לעקרה לעתיד. והשב לב עובדיהם לעבדך, שהרי לעתיד תעשה כן. יהי רצון מלפניך שעכשיו יהיה הגעת אותו הזמן.
<h2>דף נח.</h2>
הרואה שש מאות אלף איש אם ישראל הם ובארץ ישראל, אומר בא"י אמ"ה חכם הרזים. ומפרש בירושלמי מפני שאין פרצופיהן דומים זה לזה כך אין דעתם שוה זו לזו. והקב"ה מכיר מעלת כל אחד ואחד על שם וכל רז לא אנס לך. וכן הוא בתנחומא אם ראה אכלוסין הרבה מברך חכם הרזים שאין פרצופן שוים זה לזה, ולכל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו, וכן אמר משה בשעת מיתה, גלוי וידוע לפניך דעתן של כל אחד ואחד מהם. הרואה חכמי ישראל ומלכיהם, בשביל מעלת החכמים אומר מעלת הגדולה ברוך שחלק מחכמתו ליראיו. וזהו כבודו של מקום ע"ש דכתוב לי בינה וגו' וכתוב לך ה' הגדולה וכתו' הכבוד מלפניך. וכדאמ' בתנחומא מי הוא זה מלך הכבוד זה מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חולק כבוד ליראיו, שהרי מלך בשר ודם אין יושבין על כסאו והקב"ה הושיב שלמה על כסאו. מחכמתו, בשביל החכמה וכבודו בשביל המלכות. שניהם ע"ש נתת ליראיך נס להתנוסס זהו גדולה להתגדל, על שם ארים נסי. וכל מלכים וחכמים בברכה אחת לפי שאין נאה [ראוי] להיות מלך בלא חכמה כמו שאמ' שלמה ומי ישפוט את העם הזה. וזהו מלך במשפט יעמיד ארץ. וחכמים נקראו מלכים ע"ש בי מלכים ימלוכו, וכן הוא אומר ברוך ה' אשר נתן לדוד בן חכם על העם הרב הזה [דמלכים]. ולמלכי אומות העולם וחכמיהם אומר ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם. ע"ש ומתנשא לכל לראש, אפי' ריש גרגותא מן שמיא מנו ליה וכיון דמשבח ליה קרא גם אנו נשבחנו.
<h2>דף נח:</h2>
הרואה בתי ישראל בישובן בא"י אומר ברוך מציב גבול אלמנה. ע"ש שמצינו שמשבח להקב"ה ויצב גבול אלמנה. על שם כי לא אלמן ישראל וגו' והוא היום כאלמנה שהלך בעלה למדינת הים ונוהגת אלמנות חיות. ושל גוים אומר בית גאים יסח ה', השם יסחנו. בחורבנן אומר ברוך דין האמת כי בעונותינו ובעונות אבותינו גלינו מארצנו. וכן הוא בעזרא, וכתוב צדיק אתה ה' וישר משפטיך. הרואה קברי ישראל אומר אשר יצר אתכם בדין, כשדן אביכם או אבותיכם גזר להם כך וכך בנים יהיו לפלוני ואתם הייתם נולדים על ידי אותו דין. וגם היום הוא דן אתכם בדין במקומכם. וכלכל אתכם בדין (בין) בחייכם דן אתכם בצרכיכם. והמית אתכם בדין שגזר עליכם מיתה. ועתיד להקים אתכם, לחיי העולם הבא. זו תחיית המתים. בדין אם זכיתם ולא הייתם מינים ומשומדים. ואם לא זכו ישובו רשעים לשאולה כי אין להם חלק.
ראה חבירו אחר שנים עשר חדש מברך ברוך מחיה המתים. לפי שהמת משתכח מן הלב לאחר שנים עשר חדש, וכאן שעברו שנים עשר חדש היה בעיניו [נחשב כמת]. ואע"פ שחי אינו נשכח מן הלב, מכל מקום רובו נשכח. והנה דוד אמ' נשכחתי כמת מלב לא שהחי יהא נשכח, אלא אומר שעשו מן השמים כמת כאלו שכחוהו כמת הנשכח בין הבריות. ולכך על שמועה טובה אומר הטוב והמטיב דכיון דכתוב השמיענו ששון ושמחה תגלנה עצמות דכית וגם יש לנו להודות על כל מילתא דמשבח ביה קרא.
הרואה כושי או משונה בצורתו (מברך) או' ברוך משנה את הבריות ע"ש ומשפטיך תהום רבה. כשהקב"ה עושה שנוי גדול על אדם ודאי עון אבותיו או אבות אבותיו גרמו לו כדאמ' בערכין צדקתך כהררי אל אלו נגעי אדם משפטיך תהום רבה אלו נגעי בתים. כך יש לומר כשנשתנה גופו. או ע"ש ועוז פניו ישונא. אם נשתנו פני אדם בין לשבח בין לגנאי תימה גדול הוא. וכן הוא אומר אם קהה הברזל והוא לא פנים קלקל. והוא הדין קלקול הגוף. וכן כדאמ' בתנחומא לא ישרה נפשו בו זה נבוכדנצר שהיה מביט בעצמו ומתבייש בפני הבריות ואומר אני מלך. ולמה שהיה נבד בנצר ולכך נקרא נבוכדנצר שהיה מביט בעצמו ומתבייש. הרואה בריות טובות ואילנות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו. ע"ש אשרי העם שככה לו וע"ש פעל ה' למענהו. יצא לשדות וראה אילנות פורחים ונצים [נ"א וצצים] אומר ברוך שלא חסר מעולמו כלום. ע"ש שאף הפרחים הם מאכל לעופות ולתולעים. וע"ש ירעפון נאות מדבר וגיל גבעות תחגורנה, מכלל דמשבח ביה קרא.
<h2>דף נט.</h2>
הרואה את הקשת אומר בא"י אמ"ה זוכר הברית. דכתוב והיתה לאות ברית. וזוכר שנשבע שלא יביא עוד מבול לעולם. וכשרואה את הרשעים סבור להחריב את עולמו ורואה את הקשת וזוכר את הברית ונמנע. ואין צריך לומר שצריך זכירה שהרי אין שכחה לפניו. אלא מראה לעולם כשהם רואים הקשת שרבו רשעי עולם. ואלמלא השבועה היה מחריבו, כיון שאין לו הנאה ממנו. דאמר' בבראשית רבה מתחלה היה בונה עולמות ומחריבן עד שברא את זה ואמ' דין יהא הניין לי יתהון לא הוי הניין לי, וכמו כן יחריב את זה לולי ברית השבועה. ומתוך כך יש בני אדם שעושין תשובה כשרואין הקשת בענן. נאמן בבריתו, שלא יעברנו אע"פ שרבו הרשעים. וקיים במאמרו דכתוב ביה ויאמר. ואפי' לא היה הברית כיון שאמר, כדבור בעלמא ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ ברור הוא שיקיים מאמרו.
<h2>דף נט:</h2>
הרואה לבנה בחדושה אומר בא"י אמ"ה אשר במאמרו ברא שחקים. אמר שחקים ע"ש שנבראו כל השמים במאמר, וזהו הספור ע"ש מי יספר שחקים בחכמה. אבל על שמים לא כתב אלא כונן שמים בתבונה, וכונן אינו לשון מאמר אלא לשון מעשה כמו כוננו ידך. אף כי כח החכמה עליון מכח התבונה כמו שידוע בקבלה. ועוד כתוב וירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה. וברוח פיו כל צבאם היינו דכתוב בדבר ה' שמים נעשו. (חק וזמן נתן להם) וברוח פיו כל צבאם. והוא שנה הלשון ואמר במאמרו על שם בעשרה מאמרות נברא העולם. ופריך והא ליכא אלא תשעה. בראשית נמי מאמר הוא. דכתוב בדבר ה' שמים נעשו. חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. חק ע"ש חק נתן ולא יעבור שלא יעבור גבולו לשמש ביום. דכתוב נותן שמש לאור יומם וירח וכוכבים לאור יומם וירח וכוכבים לאור לילה. וכתוב מיד אם ימושו החקים האלה מלפני. וזמן חדושה ט"ו ימים, ומשם ואילך היא מתמעטת. וזהו שלא ישנו את תפקידם, ר"ל מנוי וגזברות שלהם. [ד"א רגילותם, כן פי' רב האיי גאון]. ששים ושמחים לעשות רצון קונם. וכן ביוצר של שבת שמחים בצאתם וששים בבואם, ופרשנוהו שם. אמר כאן ששים, ע"ש, ישיש כגבור לרוץ אורח. זו היא השקיעה ולעיל מיניה כתוב והוא כחתן יוצא מחופתו, הוא התחלת הזריחה ע"ש שאומר במדרש תלים מה החתן נכנס כשהוא גבור ויוצא כשהוא חלש, אף השמש הזה נכנס בזריחה כשהוא גבור, ויוצא לערב כשהוא חלש. פועלי אמת, שהם לווים זה מזה היום והלילה ופורעין באמונה. דאמ' במד' תלים. [הם פועלי אמת] והקב"ה מחזיק פעולתם באמת. דכתוב ושמתי פעלתם באמת. וללבנה אמר שתתחדש בכל שלשים יום להיות עטרת לעמוסי בטן כדי שיהיו ישראל מונין לחדושה, שנקראין עמוסי בטן נשואים מני רחם ועל שם שהלבנה חסרה, ומתמלאת כמעוברת ולכך חבר עטרת תפארת אצל חדוש ע"ש שכתוב וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך וקורא לך שם חדש. עכשיו מזכיר חדוש הלבנה, וכתו' בתריה והיית עטרת תפארת ביד ה' וצניף מלוכה בכף אלהיך, ע"ש שאם מלך יום אחד לפני ראש השנה עלתה לו שנה. ותניא בשם ר' יוחנן אין מונין ללבנה אלא משתשקע החמה שנ' עשה ירח למועדים, ורמז שגם ישראל עתידין להתחדש לעתיד כמו הלבנה. וזהו פסוק זה שהבאנו וקורא לך שם חדש. וגם יש בהגדה שכתבנו למעלה בברכת נשואין עשרה דברים עתיד הקב"ה לחדש לעתיד וכולם לכבוד ישראל. והראשונה להאיר עולמו, מכלל שיתחדשו ישראל אורה כמו הלבנה, שהיא מתחדשת אורה שלה כל שלשים יום. ועוד יותר עיקר דאמר בפרקי דר' אליעזר שבשכר שלא פרקו נשים נזמיהן לעגל זכו לעולם הזה שהן משמרות ראשי חדשים, דכתוב המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי. איפשר שיחזרו לנערותן ולבחרותן כל שלשים יום. או אפשר לומר שתלד אשה כל שלשים יום ונמצא שתהיה כל שלשים מעוברת וריקנית כמו החדש. ותהיה אשה בריאה כמו שלא ילדה כלום. ולכך אמר למעלה לעמוסי בטן ולא אמר לישראל. ואמ' נמי בפרקי דר' אליעזר רבן שמעון בן גמליאל אומר עתידין ישראל להתחדש ולהתקדש כמו שהלבנה מתחדשת ומתקדשת וכו'. ולפאר ליוצרם דכתוב והיית עטרת תפארת ביד ה'. על כבוד מלכותו, זהו דכתוב וצניף מלוכה בכף אלהיך, שהוא ימלוך עליך בכבוד מלכותו. בא"י מחדש חדשים, בכל שלשים יום חוזרת לחידושה.
הרואה הים הגדול משלשים לשלשים יום אומר ברוך עושה הים הגדול. ואינו יכול לברך עושה בראשית, לפי דכתוב יוצר הרים ובורא רוח ולא כתב יצירה ולא בריאה במים, אלא ורוח אלהים מרחפת על פני המים. וכן ויהי מבדיל בין מים למים.
שתה תוך סעודתו יין ישן והביאו לו אחר כך חדש או בין [ביין] שחור לאדום, מברך הטוב והמטיב. והוא כשיש שם אחר עמו. וזהו הטוב לעצמו והמטיב לאחריני. דכתוב טוב אתה ומטיב למדני חוקיך, טוב אתה, בעצמך. דכתוב הודו לה' כי טוב. ומטיב אתה, לאחרים, ומפרש איך מטיב, כי תלמדני חקיך כדי שאזכה בהן. ואע"פ [כן] לא תקנו לברך על שנוי אחר כי אם על שנוי יין, ולפי שיין אחד שיוצא מגפן אחת אם יתנו ממנו במאה חביות ישתנה טעם זה מזה, [ולכך] ר' הוה מברך על כל חביתא וחביתא כדא' בירושלמי ואע"פ שעדיין לא טעמו אם טוב הוא מן הראשון או גרוע, שאפילו היה יודע שיהיה גרוע יותר מן הראשון היה מברך. שאם גרוע לאדם זה איפשר יהיה חשוב לאדם אחר לפי חוזק היין ושפלותו. ואין לומר שיברך מספק, אלא ודאי מברכינן על הגרוע כיון דאיכא שנוי יין.
הבונה בית חדש וקונה כלים חדשים אומ' שהחיינו. אפי' יש לו כיוצא בהם מברך שהחיינו וקיימנו שנתן לו חיים וקיים אותנו לזכות בדבר זה. וכן אתם נצבים היום היה נותן שבח על שהיו קיימים לקבל הזכות הזה בעולם הזה על כרחו של שטן המקטרג. כדאמ' בבראשית רבה בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה השטן מקטרג ואומר לא די להם שמתוקן להם העולם הבא אלא שהן מבקשין לישב בשלוה בעולם הזה. והיינו נמי שהגיענו לזמן הזה, שאני זוכה לענין הזה. זהו נמי דכתוב הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו. נמצא שמשבח להקב"ה שהגיעו לזמן הזה שזכה בארץ. וזהו וידוי דברים. והוא הדין לכל דבר שהוא לו עכשיו חדש ושמח הוא עליו. ואמ' בתנחומא אלה תעשו לה' במועדיכם כן תעשו לשנה הבאה. וכן ואמרתם כה לחי. לפיכך הבונה בית חדש או קונה כלים חדשים, מברך שהחיינו, שכשברא הקב"ה את עולמו כתוב ויברך אלהים את יום השביעי. וכן כשברא חיות ועופות כתוב ויברך אותם אלהים. וכן באדם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם. ונראה שאם נולד לו בן צריך לברך שהחיינו שחדש הוא לו ושמח בו. וזהו שפירש רבינו חננאל לישוע [שעשע] ונמלט. ועל הנקבה לא יברך דיין האמת. ואע"פ שכתוב באגדה שהבאנו למעלה שלשה דברים אין אדם רוצה שיצא לו, עשב בקמה ונקבה בבנים וחומץ ביינו, ואם החמיץ יינו ודאי מברך דיין האמת. אבל אם בא עשב בקמה לא נהפכו החטים לעשבים ולא הבן לנקבה. ואם לא רצה הקב"ה לתת לו הכל חטים והכל זכרים לא שייך כאן לברך על מה שלא נתן לו המקום, כי אם על מה שנתן לו ונתקלקל או אבד או מת. ואע"פ שעל שמועות רעות אומר דיין האמת, אינו מברך על שלא היו טובות ולא על השמועה ממש, אלא על האבדה ועל הקלקול שבא. שהרי אם היה יודע שהשמועה שקר אע"פ שהיא שמועה רעה לא יברך דיין האמת.
<h2>דף ס.</h2>
הנכנס לכרך בכניס' מהו אומר יה"ר מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתכניסני לכרך זה לשלום דכתוב אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה. היה מתפלל שיצליחו בדרך, ויכנס לשלום למקום שהיה הולך. ואע"פ שהיה צדיק היה מפחד שמא יגרום החטא. ועוד דאמ' בבראשית רבה ויירא יעקב מאד ויצר לו מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה. וכן במקום אחר ויהי בדרך במלון ויפגשהו אלא שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה. נכנס לכרך אומר מודה אני לפניך ה' אלהי שהכנסתני לכרך זה לשלום. דכתוב אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה. שהרי מצינו ביעקב כשהיה שם הודה הק' אשר נחהו מבית אביו. ומטעם זה למדו רבותינו ואמרו בקש לצאת אומר יהיה רצון שתוציאני מכרך זה בשלום. וכשם שהוצאתני בשלום כך תוליכני בשלום. ומצאנו שהיו מברכין כשהיו שומעים דברי חכמים [ערבים] ואומ' ברוך שבחר בדברי חכמים. ע"ש דאמ' בבר"ר ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק, הא לעשו לא, אלא הבוחר בדבריהם והעושה כמעשיהם אני [מקיים] עליו. ועל בני אדם שהיו קמצנים ושומרים את יינם ושכר שלהם כמה שנים היו רגילים לברך ברוך שמסר עולמו לשומרים. לפי שלפעמים צריכים אלו הדברים לרפואה לחולים חכמים וחסידים, כמו שמצינו במס' ע"ז ובא סגנון ברכה זו בלשון שמירה על שם יין המשומר בענביו נמצא שגם הקב"ה שומר דברי עדונים לחכמים.
<h2>דף ס:</h2>
אם רוצה ליכנס לבית הכסא אומר התכבדו מכובדים, שכך דרכן של בני אדם. [ר"ל] פנו עצמכם כמו מכבדין את הבית. ועוד יש לפרש לא יכולתי לישא לכם כבוד, אתם תשאו כבוד לעצמכם והרפו ממני. משרתי עליון, למלאכים מדבר. ר"ל בשביל שירות השם אתם עמי, לכך יש להיות זהיר בכבודכם ולהודיעכם כי אני צריך לנקבי. שמרוני שמרוני, המתינו לי עד שאכנס ואצא. שכך דרכן של בני אדם. לא כתב הרב המתינו לי, כי שמרוני זהו המתינו, כמו ואביו שמר את הדבר. וצריך מאד לנקות את גופו בידו ובצרור או בבגד. שלא ישאר בו טומאה. דאמ' ויקרא רבה בעצלתים ימך המקרה על ידי שאדם מתעצל לכסות את ראשו ימך המקרה הרי נעשה רומטיקום רכמס [רמבס] בלע"ז. ובשפלות ידים, על ידי שהאדם משתפל מלקנח את גופו, ידלוף הבית, יעשה גופו חטטים. וזהו דאמרינן בנדרים ערביבותא דגופא שיחנא.
אשר יצר את האדם בחכמה. דכתוב הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני, וזהו בחכמה כי אע"פ שהאיש והאשה מזריעין בבטן האשה אין הולד אחר המזריע תחלה כי אם אחר המזריע אחרון. והיינו אשה כי תזריע וילדה זכר, אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה, ר"ל שהאחרון מבטל הראשון (ומחסרת) [ומחשבת] הראשון שהזריע תחלה היה סבור לעשות ולד כמוהו אינו כלום, והיינו דאמרינן בויקרא רבה אמר ר' אבין לית ספר דמספר גרמיה. כלומר האדם המספר זקן עצמו אינו עד שבא אחר ומספרו, ומה [שעשה] הראשון לעצמו אינו כלום עד שבא אחר ומספרו, כמו כן ודאי הוא כי מזרע איש בא איש ומזרע אשה באה אשה. אבל ודאי הוא כי המזריע ראשון אינו כלום והשני מבטל הראשון. והיינו דאמ' מיד, משל לשנים שנכנסו למרחץ זה שמזיע ראשון יוצא ראשון, פי' לפי שאומרים לו כיון שהזעת צא מכאן ויזיע השני. נמצא שהשני מבטל הראשון. ואמר כאן על היצירה בחכמה על שם בחכמה יסד ארץ, ואדם יוצר מארץ, ר"ל שיש חכמה גדולה ביצירת האדם, כמו שמפרש והולך. וברא בו נקבים נקבים חללים חללים. יש גורסים חלולים שני פעמים עולה רמ"ח אברים, ולכך נכפל. ואגב שהוצרך לכפול חלולים כפל נקבים נקבים. וכל זה מגומגם. אלא לפי דכתיב ביחזקאל [כ"ח, י"ג] גבי אדם מלאכת תופיך ונקביך ביום הבראך כוננו. וכתוב הוא עשך ויכוננך. ואמ' בחולין [נו:] מלמד שעשה הקב"ה באדם כונניות כונניות. כיון שנחסך [שנהפך] אחד מהם אינו יכול לחיות. בפרק אלו טרפות. וגרסינן בירושלמי דברכות [פ"ט] מברך אשר יצרת את האדם ועשית אותו נקבים נקבים חלולים חלולים כונניות כונניות. אין זה שלשה ענינים, אלא פירוש הוא מנקבים וחלולים, בראת אותו כונניות כונניות. כלומר, כל אחד ואחד נברא ונתקן על מכונו, ואין תשמיש מכונו של זה כתשמיש מכונו של זה. וכן בספרי [האזינו] הוא עשך ויכוננך ר' דוסתאי בר' יהודה אומר עשאך כינונים כינונים, שאם תעלה אחד מגג [מגב] חברתה אי אתה יכול לעמוד. האי כנונים נוכל לפרש במעי אמו, ולא מיירי לאחר שנולד. או נוכל לפרש מכנונים בתוך בנין האדם ומיירי גם אחר שנולד. ואמר במדרש רבה [האזינו] ותשכח אל מחוללך אני בראתי אתכם מחילים מחילים אלו הלב והכליות. ר"ל חללים חללים אל חדרי הלב לחשוב, חדרי הכליות ליתן עצה מכלל שיש כונניות כנקבים. וכונניות כונניות כתופים, דהיינו תופיך ונקביך. ותופים היינו חללים כמו התוף שהוא רחב, והלב, והיינו הפה והטבור כמו כן שהפה לדבור והטבור לתחלת יצירה. אבל נקביך דכתוב בקרא הן נקבי הרעי, שאלו לשתן ואלו לרעי, והם צרים ודחוקים יותר. שאם יפתח אחד מהם אי אפשר וכו' דאמ' בנדה [ריש פ"א] וכן בבראשית רבה האדם הזה עשוי מחילים מחילים נקבים נקבים ואין רוח יוצא ממנו. מי עשה כן אתה אלהים לבדך. אי אפשר להתקיים, דאמ' בנדה [ל':] פיו סתום וטבורו פתוח ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה. פי' דרך הטבור הפתוח ואינו מוצא רעי שמא יהרוג את אמו. והוא הדין שאינו מטיל מים. הפה והטבור והלב והכליות קרוים חללים, ולפי שכל אחד עומד למלאכתו שלא כמלאכת חברו כפל לומר חללים חללים. וכיון שיצא לאויר העולם נסתם הפתוח ונפתח הסתום, שאלמלא כן, פי' שאם נולד כענין שהיה במעי אמו, פיו סתום וטבורו פתוח, אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ויש מפרשים שאם לא היה כך במעי אמו אלא יהיה פיו פתוח, לא יוכל לחיות וימות שם. וזה שבמעי אמו אם יוכל לחיות אם לאו אין אנו יודעין מתוך הראיה אלא קבלה היא בידנו. וזהו שאומר גלוי וידוע לפני כסא כבודך שאם יפתח אחד מהם במעי אמו שדרכו להיות סתום, או אם יסתם אחד מהם הרגיל להיות פתוח, אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. אבל אינו מדבר על אחר שנולד, שזה אנו רואין אם יוכל לחיות אם לאו, ולא שייך לומר על זה גלוי וידוע לפני כסא כבודך. ואם מדבר לאחר ימים רבים שנולד, כל שכן שאין זה כלום. והא שיכול אדם לסתם פיו כמה שעות או לפתוח טבורו כמה שעות ולא ימות לכמה שעות, לכך אמר לפני כסא כבודך, כלומר לפניך, כמו שרגיל לומר בשאר מקומות, לפי שבא לרמוז כי מקום הנפשות הן לפני כסא כבודך, כמו שידוע על ידי כמה מקומות. ולכך כפל נקבים נקבים חלולים חלולים כמו שפירשנו שחלוקים הם כענין תשמישם. זה עומד לדבר זה וזה עומד לדבר זה. והרחבים נקראים חללים והם תפים דקרא נקבים הם הצרים שאינם רחבים. וגם נראה כי הכפל אינו דוקא. וגם מה שאומרים בברכה זו אפילו שעה אחת לאו דוקא, שכך תרגם יונתן ביחזקאל דאת עביד חללים ונוקבין דאינון צרכך דלא איפשר לך דתתקיים בלא בהון ביומא דאיתבריתא עמך מתקנון. אינמי אל תתמה על הכפל כי כן רגילות לומר בשאר מקומות דאמרינן בפסיקתא ויאסרהו בנחשתים, מהו בנחשתים, אמר ר' לוי עשה לו כמין מדלי של נחושת ועשה אותו נקבים נקבים ונתנו לתוכם. והתם נמי איפשר שהנקבים משונים זה מזה, זה ליד וזה לרגל וזה להכניס הראש. אבל יש ראיה דאמרינן בבראשית רבה [פ"ח] נעשו מלאכי השרת כתים כתים, חבורות חבורות. ואף כי שם נמי יש לומר לכך כפל אותם שגם המלאכים לכמה מלאכות ולכמה שליחויות משונים זה מזה, וכן הנקבים זה להוציא רעי וזה להטיל מים, וחללי הלב והכליות כמו שפירשנו. וכן החוטם להריח והפה לאכול והטבור לקשר ראשי יצירתו, דאמר אבא שאול מטבורו הוא נוצר, ומשלח שרשיו אילך ואילך ואעפ"כ בראנו הקב"ה בחכמה גדולה, כי העתיד להפתח שזהו הפה, סתום. ואוכל דרך הטבור העתיד להסתם. ונקבי השתן והרעי סתומין כמו כן ועתידין להפתח, ואעפ"כ אינן מוציאין בעודו בבטן שמא יהרג את אמו. וכן הוא בנדה. ואם יפתח הפה או יסתם הטבור לא יוכל להתקיים, או אם יפתחו נקבי השתן והרעי יהרוג את אמו. ואיידי דזוטר חיותא מחמת חולי זה הוא מיית ברישא כדאמ' בערכין. בא"י רופא כל בשר. כלומר רפואה זו לכל בשר היא. וקרי ליה שפיר רפואה לשמור מן החולי, דכתוב כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. משל לרופא המזהיר את האדם הזהר שלא תאכל כך וכך ולא תבא לידי חולי. ואין רופא גדול מזה. ר"ל מפליא לעשות לאביו של הנער שהציל את בנו. דאמ' בבראשית רבה שעשה אברהם משתה גדול על יצחק בנו ואמר אברהם לשרה נאכל ונשתה ונשמח וניתן הודאה להקב"ה שעשה עמנו להפליא. וגם אמר רופא כל בשר על שם ולכל בשרו מרפא דאמ' חש במעיו או חש בראשו [או בכל גופו] יעסוק בתורה ולא עוד אלא שמפליא לעשות. כי מי שהוא חכם בתורה ומקיים המצות כמה פלאות יכול לעשות, כמו המלאכים דכתוב במלאך ומפליא לעשות. ועוד לכך אמר בשר על שם שאפילו הנגע הוא מרפא, שנאמר וישב בשרו כבשר נער קטן. וזהו רופא כל בשר, ומפליא לעשות ברפואה זו שאין רופא יכול לרפאות מן הנגע רפואה גמורה. דאמ' בויקרא רבה [ט"ז, ט'], ושחט את הצפור האחת, למה שוחט אחת ומניח אחת, לומר כשם שאי אפשר לשחוטה לחזור, כך אי אפשר לנגע לחזור. פי' על ידי אדם. ועוד רופא כל בשר מיירי על התורה, שאף במעי אמו מלמדין אותו כל התורה. שנאמר ויורני ויאמר לי יתמוך דברי. לכך שמור מצותי וחיה. וכיון שיוצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחין אותו כל התורה כולה ומשביעין אותו שיהיה צדיק, זהו בנדה. ואמר בתנחומא [יתרו] מבקש אתה שלא יגיע לך צרה עסוק בתורה שהיא רפואה לכל הגוף. זהו ולכל בשרו מרפא. ועוד רופא כל בשר ומפליא לעשות, כמה נסים גדולים יש בדבר במה שהקב"ה מעמיד התינוק לרפואה ולא (נתרחק) [נתרסק] (לפני) [בדפני] בית הרחם וגם במעי אמו, דאמר בתנחומא [תזריע] מעשה נסים עשה הקב"ה עם האדם הזה. אדם שהוא נתון באמבטי יום אחד נפשו מצירה עליו. והתינוק הזה עומד במעי תשעה חדשים ואין נפשו מצרה עליו מה שהקב"ה עושה מעשה נסים. נמצא שהוא מפליא לעשות ברפואתו. ועוד כמה נסים עושה לו כדא' בתנחומא. ועוד דאמרינן בויקרא רבה [י"ד] אמר ר' סימון מעיה של אשה עשויה כמין קוכין קוכין [קיכין קיכין] פיקין פיקין חללים חללים. בשעה שהיא יושבת על המשבר אינה משליכתו בבת אחת, בתמיה ר"ל אע"פ שיש במעי אשה חדרים חדרים בכמה גוונין ואע"פ כן בשעת לידה כולן באין לידי סגנון אחד ודומה כאלו נעשו כלם ביחד ולפתח בשעה אחת ואין אדם יכול לשער כך לפתוח כמה דלתות בבת אחת, אלא מעשה נסים הוא שהקב"ה עושה. וכן אגדה אחרת שנביא על מצות מילה שאמר מנא מפקא מדופן, ר"ל הילד יוצא מולקה ונשבר ואעפ"כ הוא נמול לשמונה ימים, הוי והוספתי על כל תהלתך. ולכך עושה האב משתה. וזהו ומפליא לעשות. על הפלאות שעושה הקב"ה בילד הזה. וכן על מה שעתיד הפתוח להסתם והסתום להפתח [ולסתום הפתוח]. ועו' ומפליא לעשות לפי שדבר תחלה רופא כל בשר, כלומר מכל חולי, בין קטון ובין גדול, ולפי המכה הקב"ה מפליא לעשות, שעושה רפואה גדולה לפי המכה הגדולה, כדאמרינן במדרש תלים [פנ"א] הפלא חסדך אם המכה גדולה עשה אספלנית גדולה. ולכך אמר כאן מפליא לעשות מעין הפלא חסדיך.
כשנכנס אדם לישן על מטתו בלילה אומר ברוך המפיל חבלי שינה על עיני, כמו חבלי יולדה. שכשנעור אדם יותר מדאי חבלי שינה וציריה אוחזין אותו, כדאמרי' קונם שלא אישן שלשה ימים מכין אותו וישן לאלתר [נדרים ט"ו.]. ועוד יש מפרשין כמו חיילות וגדודין הרודפים האדם כך חיילות השינה. וכן אפפוני חבלי מות. ועוד יש לפרש חבלי כמו חלקי. כמו חבלים נפלו בנעימים ונופל על לשון המפיל. ואין לומר מעיני כי אם על עיני. ויש לישב בענין זה, כי תחלה אדם ישן, ואם היה נעור יותר מדאי מפיל הקב"ה חבלי שינה [מהאדם] ומביאו לידי תרדמה. וזהו ויפל ה' אלהים תרדמה. וכן עצלה תפיל תרדמה. ואמרי' בבראשית רבה [פ"ט] והנה טוב מאד זהו שינה. וכי שינה טובה היא, אלא מתוך שהוא ישן קמעא הוא עומד ויגע בתורה. ועוד בפרקי דר' אליעזר [פי"ב], ברא הקב"ה שינה והיא חיים. שאדם שוכב וישן והוא מזונו ורפואתו וחיים לו ומנוח לו. שנ' ישנתי אז ינוח לי. ומאיר לאישון בת עין, דכשאדם חפץ מאד לישן נחשך אישון בת עינו, וכשישן הרבה והקיץ מאיר אישון עינו. יהיו רצון שתצילנו מיצר הרע, שלא אבא לידי קרי. ואל יבהילוני חלומות רעים, ע"ש והחלימני והחייני. ולא הרהורים רעים, שלא אבא לידי שום הרהור עברה אפי' בחלום. ותהא מטתי שלמה לפניך, שלא יצא מתשמישי עם אשתי שום זרע פסול, כמו שאמרו ביעקב שהיתה מטתו שלמה שלא נמצא פסול בזרעו. ותעמידני בשלום, פי' מן המטה. לחיים ולשלום, שיש בני אדם שרוחות ולילין ושדים מזיקין אותם בלילה. והאירה עיני פן אישן המות. כלו' שתחזיר בי נשמתי ולא תהא שנתי שנת עולם. בא"י המאיר לכל העולם. שמעמידם ממטתם עם אורת היום ללכת לעסקיהם. רבותנו תקנו ברכה זו שאמרנו וכמה שאר ברכות, לפי שצריך אדם לברך המקום על כל מעשיו ועניניו, כדאמ' בתנחומא. אמ' הקב"ה כשם שאני זקוק להוריד גשמים וטללים לגדל הצמחים לתחיית הבריות, כך תהא זקוק להתפלל לפני ולברך אותי מעין מעשי. ולא תאמר אני בריוח מה אני מתפלל. אמר ר' אלעזר לא תהא בוסר בשעת הריוח. וזהו היערוך שועך ולא בצר. וכן בגמר' ליתן לו מעין ברכותיו.
עתה אפרש מאה ברכות איך הן בשבת. כי לא פירשנום כי אם לאדם העומד בציבור וקורא בתורה ואח"כ מפטירין, שיש שם הרבה ברכות. ולאדם שיש לו זימון שנוספה שם ברכת נברך. ואם לאדם העומד בציבור מוסיפין ברכה מעין שבע ליל שבת וקודם מעריב וקודם יוצר שאמר ברכו את ה' המבורך לעולם ועד וגם היא ברכה כמו ברוך שאכלנו משלו. ועכשיו באנו לפרשו אפילו ליחיד בלא השלמה ואספרמקי ומגדי. ובלבד שיתנהג אדם בתורה על פי דין רז"ל. ואילו הן, ברכות מעריב שתים לפני ק"ש ושתים לאחריה, ומעומד שבע ברכות. ואח"כ יתקן עצמו לאכול סעודת שבת, ואמרו חז"ל הנכנס לסעודת קבע אפילו בחול יבדוק את נקביו, ויטול ידיו ויברך על נטילת ידים בשביל קידוש שיש לו לעשות להיין שיש לו לשתות, דלא גרוע קידוש מתפלה שנוטלין תחלה לידים ומברכין, כמו שפירש ה"ר משה ז"ל. ואף החולקין בדבר לא נחלקו אלא בסתם ידים אם מברך על נטילת ידים אם לאו כמו שתיקנו לסתם ידים כדי לאכול. אבל כולי עלמא מודו שאם בדק נקביו ורוצה להתפלל שיברך על נטילת ידים. והוא הדין קודם קידוש. [ועד] כאן לא אמרו חז"ל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח אלא לסתם ידים כמו כן. אבל אם בדק נקביו צריך ליטול ידיו, ואותה הנטילה לא נקראת על שם הפירות למימ' הרי זה מגסי הרוח, ובשביל אותה נטילה לא יאמרו רז"ל הנוטל ידיו לא יקדש שהרי צריך הוא ליטול ידיו אפילו לא יאכל ולא ישתה כיון שיש לו לברך אשר יצר. וכיון שיש לו לשתות יין קידוש הוויא אותה שתיה כדין אכילה, ולכן יש לו לברך על נטילת ידים ואשר יצר. קדוש בורא פרי הגפן ויחזור עוד ויטול ידיו ויברך על נטילת ידים בשביל הסעודה. וכן פירשו הגאונים ז"ל כי הנטילה שנטל בשביל הבדיקה לא מפטיר מליטול את ידיו קודם המוציא אפילו בחול. המוציא, ברכת המזון. ד' ברכות. יברך אחר מזונו בורא פרי הגפן ואחריו על הגפן. ילך לשכב ויברך המפיל חבלי שינה. ויברך על קרית שמע ובבקר בקומו יבדוק נקביו ויברך על נטילה ואשר יצר. אלהי נשמה. לשכוי בינה. שלא עשאני. ליעף כח. פוקח עורים. זוקף כפופים. מתיר אסורים. מלביש ערומים. אוזר ישראל בגבורה. עוטר ישראל. המעביר שינה. מגביה שפלים. רוקע הארץ. שעשה לי כל צרכי. גומל חסדים טובים. לעסוק, הערב נא, אשר בחר חשובות הן לשלש מדאמ' הלכה נימרינהו לכולהו ולא אמרינן נימרינהו לתרויהו. מקדש שמך ברבים. להתעטף בציצית. ברוך שאמר. ישתבח. שתים לפניה ואחר לאחריה. שבע ברכות מעומד, ומוסף. וילך לאכול סעודת שבת ויבדוק נקביו ויברך על נטילה ואשר יצר, ויקדש בורא פרי הגפן ויטול ידיו ויברך על נטילת ידים. המוציא. ברכת המזון. ד' ברכות אחר מזונו בורא פרי הגפן. על הגפן. אם לא ישן יעסוק בתורה. ברך על התלמוד לעסוק. הערב אשר בחר. וי"א לעסוק והערב לבד. ואז קורא בתורה בנביאים ובכתובים יברך אשר בחר כמו שאומ' במדרש תלים שגם הם תורה. ולעת המנחה יבדוק נקביו קודם המנחה, כמו שאמרו חז"ל לבדוק נקביו קודם תפלה לעולם, ויברך על נטילה ואשר יצר. וילבש טליתו קודם תפלה. וכן פי' ה"ר משה ז"ל. ויתפלל שבע מעומד. ילך לעשות סעודה שלישית אי אפשר שלא יבדוק נקביו קודם סעודה קטנה זו. ועוד שהרי בדק קודם תפלת המנחה. יטול ידיו לאכול, יברך על נטילה. המוציא, ושותה מים או יין ויברך ברכת המזון ד' ברכות אחר מזונו. בורא פרי הגפן ועל הגפן, הרי כאן מאה [ברכות] אפילו לא ילבש טליתו קודם המנחה. ואפילו יחלוק אדם על הנטילה שקודם אכילה אחר שבדק ויאמר שלא יברך כי אם אשר יצר ותחסר אחת מן הציצית ושתים מן הנטילות, עדיין הם מאה חסר אחת, והנה רוב בני אדם שותים מים או יין קודם שכיבה ויש שם ברכה לפניו ולאחריו. ורוב בני אדם הולכין ליפנות לקטנים או לגדולים קודם שכיבה בלילה, ואף ביום אחר אכילת קבע ומברכין אשר יצר, ורוב בני אדם מביאין בשבת... צנון בזמנו או פרי בעלמא כגון תאנים וענבים וכיוצא בהן, ולפעמים יש שם ברכה לפניו, ולפעמים לפניו ולאחריו. שלפעמים יש לו שינוי יין ומברך הטוב והמטיב. ולפעמים מתעטף בטליתו ביום אחרי אכילה, הרי כאן הרבה ברכות. וכל שכן אם יעמוד אדם בצבור שיש לו כמה ברכות. כמו שמצאנו מסדר ברכות על מקרים כמו על רעש וזועות ורואה בריות טובות, ומשונות, וחכמים ומלכים ואילנות טובים והרבה כמה חידושים מפורשים במקומם. ואל יתרשל אדם לעשות מאה ברכות בכל יום כי דוד תיקנם. ועל זה כתוב נאום הגבר הוקם על בגי' מאה. והיו מתים מישראל (מתים) [מאה] בכל יום ותיקן מאה ברכות שיאמר כל אדם מישראל ואז המגפה נעצרה כדאמר' בספרי במדבר סיני רבה ואמ' שם שסמכם למאי דכתיב ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך קרי ביה מאה.
חייב אדם לומר מאה ברכות בכל יום, דכתיב, ועתה מה ה' אלהיך שואל מעמך אל תקרי מה אלא מאה. מה בא"ת ב"ש י"ץ בגימ' מאה. ודוד תיקנם [על דבר] כדאיתא במדבר סיני רבה, הגבר הקם על, כנגד הדברות [שבכל יום] שקבלו ישראל. "על" עולה מאה. ועם המאה ברכות סדרו לומר קרבנות, כדאיתא בתנחומא ראה משה שבית המקדש עתיד ליחרב ותיקן לישראל שיהיו מתפללין ג' פעמים בכל יום לפי שחביבה תפלה לפני הקב"ה ממאה מעשים טובים, וכל הקרבנות כולם. ואף אמרינן במנחות אמר אביי כל העוסק באשם כאילו הקריב אשם, ובחטאת כאילו הקריב חטאת, וכן בעולה ובשאר קרבנות. לפיכך אנו אומרים משנת איזהו מקומן של זבחים, שכל הקרבנות סדורים שם. וסדרו מיד תלמוד תורה, כדאמר אביי, כל העוסק בתלמוד תורה אינו צריך לא בחטאת ולא לאשם ולא למנחה ולא לעולה. וחסר מהם בשבת יותר מבחול שתים עשרה ברכות בכל תפלה, שהרי אומרים שבע ברכות לבד בערבית ושחרית במנחה הרי שלשים ושש ברכות, וברכת תפילין אחת. ויש אומרים שתים, הרי ל"ח ברכות שחסר השבת יותר מבחול. וכנגדן נמצאת השלמה יתרה בשבת, שהרי מברכין בליל שבת ברכה אחת מעין שבע, ועושין קדוש בביתם, וביום השבת מוסיפין מוסף שיש בה שבע ברכות הרי תשע. וקורין ז' בספר תורה, וכל אחד מברך שתי ברכות כתקנת חכמים. וצריך לכל אחד מבית הכנסת לענות אמן, וגדול העונה יותר מן המברך. ואם שומע ושותק הרי שומע כעונה. וכל הברכות האלה של קריאת התורה הן לפטור כל הקהל, שהרי אין קורין בפחות מעשרה. וכל הקורא מברך וקורא בשביל כולן וחשיב י"ד מן הקוראין וט' של מעלה, הרי כ"ג, ושתים של מפטיר הקורא בתורה, ואחת קודם האפטרה וד' לאחריה, הרי ז' ברכות של מפטיר, וכ"ג של מעלה הרי ל'. וח' פעמים שאומרים ברוך ה' המבורך של שבעה קורין והמפטיר. ומצינו בירושלמי שהוא ברכה. דאמרינן תמן בברכות ובפסחים, על כל הברכות כולן פותח בברוך וחותם בברוך, חוץ מברכה הסמוכה לחברתה. ופריך והני נברך לאלהינו. פי' ואפילו הכי מתחיל הזן הסמוכה לה בברוך. כך פי' רבנו יצחק. ואף בגמרא דיקו בפרק שלשה שאכלו דאמר שלש וארבע, קסבר עד נברך. פי' אם אין שם זמון מברך שלש. ברכת הזן וברכת הארץ ובונה ירושלים. ולא הזכירו שם הטוב והמטיב, לפי שאחרי כן תקנוה. ומאן דאמר ארבע היינו בשיש שם זימון שאומר נברך. נמצא נברך הויה ברכה חשובה, והוא הדין כאן שאומרים ברכו את ה' המבורך ועונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו, הרי יש כאן שלשים ושמנה של מעלה. הרי שלשים ושמנה ברכות, מלבד שקורין בתורה במנחה לתלתא גברי ט' ברכות עם ברכו את ה' המבורך. ועוד סעודה שלישית של שבת, יברך נטילת ידים ויברך המוציא, ויברך ברכת המזון שיש שם ד' ברכות. ואם יש לו כוס יברך בורא פרי הגפן, ועל הגפן ועל פרי הגפן, הרי יש שבת יתרה על של חול יותר מעשר ברכות. אבל אם עומד אדם בכפר שאין שם קורין בתורה ומפטיר ישלימם בפירות או במה שיוכל, כדאמרינן בפרק התכלת דממלא להו באספרמקי ומגדי. ואפשר דלא מיירי התם במקום שעומדין במנין להתפלל. הילכך כל אדם העומד בבית הכנסת יזהר לשמוע ברכת הקורין ולענות אמן ולשמוע קריאת התורה כאשר אמרו רבותינו מדברי עזרא. ובפ"ט דסוטה שקורא בתורה בשבת דצריך לומר בקול רם כדי שיענה הקהל בכל ברכה וברכה. ועוד פירשנו במקום אחר מאה ברכות אפילו בלא מנין.
נטל ידיו מברך על נטילת ידים. מעין אנטל שהוא כלי ועל שם שצריך כלי לחומרא דומיא דכהן מברך על נטילת מעין אנטל שנקרא כלי ואף בעל כח גברא. ולא ידעינן דבר מפורש בתלמוד. ואם טובל ידיו בנהר מברך על טבילת ידים, ואם מנקה אותן בצרור יברך על נקיות ידים. ע"ש בנקיון כפי. וכל הטבילות והנטילות מברך אדם בין נטילה לנגוב. גזרה משום טבילת גר, משום דקודם טבילה אכתי גברי לא חזי. וכאן מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו היכן צונו מדרבנן משום סרך תרומה. וכתוב ולא תסור. והוי אותה נטילה כקדוש ידיו ורגליו שמקדש לעבודה. ולכך בעינן שיטול שתי ידיו כאחת, דומיא דקדוש למצוה ודיעבד יצא אפילו אחת אחת, כדמוכח בגיטין. ואע"ג דשאר ברכות של מעלה הוו דרבנן, אפילו הכי לא שייך בהן לשון קידוש, דלא הוו אותן ברכות משום טהרה כמו נטילת ידים.
ובבקר כשייקץ משנתו אומר, אלהי נשמה שנתת טהורה היא, כי ממקום טהור היא גזורה. והכי אמרינן בנדה שאומ' לו בשעת לידה, הוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה. כל זמן שאתה משמרה בטהרה מוטב. ואם לאו הרי הוא נוטל אותה ממך. אתה בראת, על שם ובורא רוח. אתה יצרתה, ע"ש יוצר הרים. ואמרי' בנדה מדהוה ליה למכתב יוצר הרים ורוח וכתב ובורא רוח ש"מ לאפנוייה. מכלל שהיצירה קיימא ארוח כמו אהרים. אתה נפחת, דכתוב, ויפח באפיו נשמת חיים. ואתה משמרה בקרבי, פי' כל זמן שהיא טהורה. שאין הרוח יכול ללכת חוץ מהגוף כרצונו. ואמר משמרה ע"ש את נפשו שמור, ואתה עתיד ליטלה ממני בסוף ימי שגזרת לי. ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבא. פי' לתחיית המתים, ר"ל כל זה אתה עושה לי ואי אתה נוטל שכר מן הנשמה שהלוית לי. וגם הארץ אינה נוטלת שכר מהעפר שהלוית. וממך יש ללמוד (מכל) [לכל] מלוים שלא יטלו רבית מהלואתם. כדאמ' בתנחומא הנוטל רבית אומ' להקב"ה ואין אתה נוטל מעולמך שכר שהבריות בתוכן. שכר הארץ שאתה משקה, שכר צמחים שאתה מעלה. שכר מאורות שאתה מאיר. שכר נשמה שנפחת. שכר הגוף שאתה שומר. אמר הקב"ה ראו כמה הלויתי ואיני נוטל לא שכר ולא רבית. כמה הלוית הארץ ואינה נוטלת רבית. אלא אני נוטל הקרן שהלויתי והיא נוטלת את שלה. שנא' וישוב אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים. כל זמן שהנשמה תלויה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, מודה אני לך שאתה אדון ורבון כל המעשים ומחומר קורצתי גם אני. ואמ' תלויה כי אינו מחובר לא למעלה ולא למטה אלא הוי כדבר התלוי באויר והרי הוא כמו תולה ארץ על בלימה. כל דבר שאין לו סמיכות ממשיות קורא תלוי. לפגרים מתים. כשהוא מחזיר נשמות לפגרים מתים קשה להם בגיהנם. זהו בפרק חלק. ואומר עוד אדון כל הנשמות. בא"י העתיד להחזיר נשמות לפגרים מתים. ע"ש דכתוב בפגרי האנשים ההם. וברכה זו שפרשנו אינה פותחת בברוך לפי דהרי היא כסמוכה לחברתה אע"פ שישן בינתים. ולהזהר מזה לפי שאנו מדברים כמה פעמים בנתים ואין לנו כח לעמוד אנו אומרים אותה אחרי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
מניח סדינו אומר עוטר ישראל בתפארה. היה לו לומר מעטר, כמו המעטרכי חסד ורחמים או מעטיר, כגון צור המעטירה. אלא רוצה לומר עוטר ישראל סובב ישראל, הוא עצמו עושה עטרה ותפארה לישראל ע"ש אענדנו עטרות לי. וע"ש דוד ואנשיו מעוטרים אל שאול. והיה עוטר ישראל בתפארה ע"ש דכתיב ישראל אשר בך אתפאר. אני מתפאר בך על שאני מעלה אותך על ראשי לכבוד ולתפארת, כמו פארי המגבעות, שהוא שבח כובעיא, זהו רמז על החיה הקדושה החקוק במצחה. כדאמר' בהיכלות. וכיון שהוא נותנה במצחו הוא עושה תפארת לישראל ואין ישראל עושה לו תפארת כי אינו צריך לתפארת. אלא שבח הוא לישראל. וצריך אדם לעטר ראשו שלא ילך בקומה זקופה ולכך מברך. מעביר ידיו על עיניו להעביר הפוך ולפקח עיניו מברך פוקח עורים. פסוק הוא על שם פקח עיניך וראה. נמצא דשיך פקיחא אע"פ שאינו עור אלא [הרי הוא כסתום עין וכן ונפקחו עיניכם אע"פ שלא היו סתומים אלא] סתומים הן מן הדעת. ישב על מטתו מברך מתיר אסורים. פסוק הוא. וע"ש שאמ' המפיל חבלי שינה שיבא היתר מן החבלים אע"פ שאינו אסור ממש דהוי כעין פוקח עורים דלא מיירי בעור ממש, אלא שהעביר ידיו על עיניו. כשעומד אומר זוקף כפופים. וזה נמי אע"פ שאינו כפוף ממש. לפי שזוקף קומתו שהיתה כפופה.
חוגר חגורו ואומר אוזר ישראל בתפארה. ואזור הוי צרור בעצמו כמו אזרו חיל. וכן כתוב בירמיה כאשר ידבר האזור על מתני איש כן הדבקת אלי כל בית ישראל, מכלל שעשה הקב"ה אזור מישראל ומאהבתם. ואימתי הם אזורו על מתניו, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום [כלומר שחפץ לעשות גבורה להנקם בשונאיהם ואימתי הוא באותה הגבורה בזמן שישראל עושין רצונו של מקום] ואז נקרא האל הגדול גבור, אבל אם אין עושין רצונו של מקום הולכין שונאיהן של ישראל לתמיון וביתו חרב ונשרף, אז אינו נקרא גבור והוי כמו שנפלה [חגורתו] ממתניו. ולכך לא רצה דניאל לומר הגבור, שאמר, ביתו חרב והיכלו נשרף איה גבורתו איה נוראותו ואז נופל חגורו ממתניו נמצא בפירוש כשהוא רוצה לנקום נקמת היכלו וביתו אז הוא בגבורה ואז אוזר ישראל סביב מתניו בגבורה. וזהו נמי דכתוב נאזר (ישראל) בגבורה אינו רוצה לומר שיש לו אזור של גבורה. אלא נאזר מישראל כשהוא בגבורה ולכך לא נאמר נאזר גבורה. ויש עוד לפרש אוזר ישראל באמונה, דכתוב והאמונה אזור חלציו. וכתוב וארשתיך לי באמונה. ואזור הוא גבורה כדאמרינן בתנחומא ור' אליעזר אומר כיון שראו ארונו של יעקב התירו כל המלכים אזור מתניהם וחלקו לו כבוד. רמז כמו שאבד יעקב גבורתו כך אמרו כולם אבדה גבורתנו. וכתוב נמי ויתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במתניו. דומה כמו הגבור שחוגר כלי זין עליו במתניו כמו הסיף והריכן ומחי קבלו. ועוד יש לפרש אוזר ישראל בגבורה כדאמרי' בתנחומא כי תשא את ראש בני ישראל ור' יהודה אומר משל למלך שהיה לו פורפורון הרבה והיה מצוה אוהבו פרופורא זו נערה וקפלה שהיא חביבה עלי מכל (רופירון) [פירפירון] שבעולם, תן דעתך עליה שאותה (כבשתי) [לבשתי] ביום שנכנסתי למלכות. והיא דבקה במתני והריני מתגאה בה. אף כך אמר הקב"ה למשה, תן דעתך על ישראל שהם דבקים (במתניך) [במתני], כי כאשר ידבק האזור על מתני איש כן הדבקתי את בית ישראל. וכאן שאמר כן שהוא מתגאה בה היינו גבורה.
שמע קול תרנגול אומר, בא"י אמ"ה. יש כאן כמו כן הזכרת שם ומלכות ולא חשיבא כסמוכה לחברתה, כיון שדברים אלו באין דרך מקרה, אולי ישמע או לא ישמע. וכן בשאר ברכות רבות. ועוד מטבע קצר הוא. אשר נתן לשכוי בינה. ע"ש מי נתן לשכוי בינה, וזהו דבר גדול, שהרי אדם החכם ממנו אינו יודע להבחין, ולא שום בריה אחרת החכמים כמוהו חוץ מעל דבר זה. וגם זה צרכי אדם. שאדם קם ממטתו לקול התרנגול, ולכן מברכינן על בינתו, ולכך אין אומרים לבחון אלא להבחין, שיבחנו הבריות וידעו שמתחיל היום. ואין לפרש כדי להבחין התרנגול שנתן לו המקום בינה, כי מה מרויח הוא בכך. ויש עוד לפרש להבחין התרנגול, לפי שאינו רואה בלילה ומצטער לחזור על פרנסתו, שהוא רעב ואינו יכול לחזור אחריה. וכשמרגיש היום גועה ושמח על בלילו ויורד ממקומו. וגם בחצי הלילה מרגיש וגועה ושמח לומר כבר יצא חצות לילה, אבל אינו מרויח בהבחנת חצות לילה דבר, אלא שיודע כי אין כי אם חצות הלילה עוד לבא. שכוי הוא לשון הבטה והבחנה כדאמ' שסוכה ברוח הקודש. ועל שם חכמתו.
רוקע הארץ על המים. ע"ש דכתוב לרוקע הארץ על המים. לובש מנעליו אומר, שעשה לי כל צרכי, כלומר כשהוא ערום ממנעלים, אפילו לבוש וחגור ולבש מכנסים אינו יכול ללכת בשוק לקנות צרכיו, ועכשיו כשהוא לבוש מנעליו לבוש כל צרכו וצריך לברך על שם עשה לי את כל החיל הזה. ומנעלים הוא מלבוש אחרון שלובש. ובשבת מונה מנעלים עם שמונה עשר בגדים, והיינו נמי שכתוב ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ואמר כי לא אעזבך, והיינו כל צרכיו. ולחם לאכול צריך לבקש חוץ מן הבית. והיינו שמברך אחריו על יוצא לדרך אשר הכין מצעדי גבר. אבל צרכיו העומדים בבית נשלמו כשהוא לבש מנעליו. והבאתי זה הדרש בברכת המזון בבונה ירושלם. ועוד לכך אמר כל צרכי על מלבושים לפי דאמרינן בבמדבר רבה נקרעה כסותך ימלא ה' כל משאלותיך. והכי איתא התם, כי תשטה אשתו איש איש, למדה תורה אותך שתהא וותרן בתוך ביתך. נשפך יינך הוי וותרן. להנחיל אוהבי יש וגו' נשפך שמנך (ואוצרותיך) [ואוצרותיהם] אמלא. נקרעה כסותך ימלא ה' כל משאלותיך. אבל אם שמעת דבר על אשתך קום כגבר לפי שהוא גבר את תהא גבר. לכך נאמר איש איש דקרי ליה שפיר כסות כיון דמשמונה עשר בגדים מונה המנעלים, ור"ל ימלא ה' כל משאלותיך שלא [תחסר] אפי' מנעלים. כיון שהוא לבוש יצא לדרך אומר המכין מצעדי גבר דכת' מה' מצעדי גבר כוננו. שכשהולך בשוק אינו יודע אם יצליח ואם יחטא. וכיון שהקב"ה משתדל במצעדיו צריך לברך. שלא עשאני גוי. ואפי' אתגייר מעכבין המשיח הן לפי שלא למדו לא מהן ולא מאבותם. שלא עשאני עבד. ואפילו עבד ישראל לפי שאינו ברשותו לקיים המצות כראוי שהם כל היום מכבידין עליו לעשות מלאכתו. שלא עשאני אשה. שאינה חייבת בכל המצות ואף אומרי' בעלה עליה ואינה יכולה לקיים אף מה שנצטוית כדאמרינן בקדושין. גבי כבוד אב ואם אשה אין ספק בידה לעשות. ואף אין להן ממון לעשות צדקות. ועוד כד"א בתנחומא יבחר בכם אע"פ שהתינוק יוצא ממעי אמו מלוכלך ומלא רירין הכל מנשקין אותו והכל מחבקין אותו ביותר כשהוא זכר. ועוד בבראשית רבה שאין חביב לפני הקב"ה אלא הזכר. וכן במס' שלשה דברים, שלשה דברים אין אדם רוצה שיבאו לו ואי אפשר לעולם בלא הם, חומץ ביינו, נקבה בבניו, ועשב בקמה. אכן אוי לו למי שבניו נקבות. ובברכות ירושלמי מפרש שלא עשאני גוי שאין הגוים כלום שנא' כל הגוים כאין נגדו. אשה, שאין אשה מצווה על המצות. בור, שאין בור ירא חטא. וזהו דמקשה במנחות כולי האי, פי' שאתה מניתה עצמך כירא חטא, ולא פי' ר"ש כך.
רוחץ פניו מברך, המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי. לפי שכשהעביר ידיו על עיניו וברך פוקח עורים העביר שינה מעיניו קצת וקצת מעפעפיו ואכתי עוצם עיניו במקצת עד רחצם במים. ומצוה היא לרחוץ פניו במים ולא יהיה כחשוך, משום כל פעל ה' למענהו. והכי הוא בשבת ולכך מברך. ועוד מצוה היא ע"ש אל תתן שינה לעיניך לעפעפיך תנומה. ועוד כי שינה אחת מששים במיתה. ודומה קצת לתחיית המתים. ואמ' בבראשית רבה ר' חנינא אומר שלש נובלות הם, נובלות מיתה שינה, נובלות נבואה חלום, נובלות העולם הבא שבת. ר' יוסי מוסיף עוד, נובלות אורה של מעלה גלגל חמה. נובלות חכמה של מעלה, תורה. יהי רצון מלפניך שתרגילנו ה' אלהינו ואלהי אבותינו להזכיר זכות אבות אומ' כן ברוב התפלות. שתשכון בפורינו. פי' בגבולנו. אהבה ואחוה שלום ורעות. ותרבה גבולנו בתלמידים [כדאמר בערכין שאמר יעבץ אם ברך תתברכני, ופירשו רבותי' שתרבה גבולנו בתלמידים] ותצליח סופנו אחרית ותקוה. כמו ויש תקוה לאחריתך ושנשכים ונמצא ייחול לבבנו לטובה. כדא' בתנחומא צריך אדם (להשביח) [להשכים] בתפלה, שאין לך דבר גדול מן התפלה. וכן אחאב כשעשה תשובה היה משכים ומעריב [ונעתר] דכתוב הראית [כי] נכנע אחאב מפני. יהי רצון מלפניך שתרגילני לדבר מצוה ולא לידי עברה, ע"ש מכל אורח רע כליתי רגלי זו עברה, ואשיבה רגלי אל עדותיך זו מצוה. ותרגיליני מענין רגילים. או כמו לא רגל על לשוני. ולכך א' מצוה ולא אמר מצות. לפי דאמרינן בבראשית רבה שאם בא לך עני בבקר ונתת לו, ואותו עני עצמו בא לידך בערב, תן לו. כלו' לא תאמר לא אתן שני פעמים היום אם שואל לך. ולכך אמר עברה ולא עברות לפי שיש לדאג יותר שלא ירגל עצמו לעברה אחת. שאז נעשית לו כהיתר ואינו יכול לשוב כמו דאמר' בתלמוד. ונראה שכל יהי רצון או לשון תפלה שאדם אומר ביחיד צריך לאומרו בעמידה, כדאמרי' בירושלמי דברכות הנכנס למרחץ מתפלל שתים אחת בכניסתו ואחת ביציאתו. אמר ר' פלני הדה תפלה אינה צריכה עמידה. ויש לומר וישלוט בי יצר טוב ואל ישלוט בי יצר הרע ע"ש דכתוב יהי לבי תמים [בחוקיך]. וכתו' אל תשלוט בי כל און. ותחזקני במצותך ע"ש דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי. ותן חלקי בתורתך, חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך. ולשון חלקי הוא ארוסתי. ע"ש מורשה קהלת יעקב. וכתוב כי חלק ה' עמו. ודרשינן במדרש תלים כאינש דאמר נפל פלניתא לפלן. ותחזקני במצותיך, אלו היראים שהשם מחזיק בידם דכתיב ויד ה' עלי חזקה. ותן חלקי בתורתך, זו תורה שבעל פה. והיינו דאמרינן בתנחומא שלשה דברים ברא הקב"ה ברשותו של אדם ידים ופה ורגלים, וכשהקב"ה חפץ גם אלו אינן ברשותו. משה אמר שלח נא ביד תשלח. אמ' לו מה את סבור שרגלך ברשותך עמד והלך שלא בטובתו. ולכך אמר ותרגילני לדבר מצוה על הרגלים. וכשהקב"ה חפץ אף הרגלים אינם ברשותו של אדם דכתוב וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח לאמר תפשוהו ותיבש ידו אשר שלח אליו. שאמר לו הקב"ה מה את סבור שידך ברשותך עד דכתוב ויחל איש האלהים את פני ה' ותשב יד המלך אליו כבראשונה. ולכך אומר ותחזקני במצותיך על הידים. ואף הפה אינו ברשותו של אדם שהרי בשעה שנכנס עשו אצל יצחק התחיל יצחק להיות מזדעזע ולומר גם ארור. אמר לו הקב"ה מה אתה סבור שפיך ברשותך, [חזר] ואמר גם ברוך יהיה. ולכך אנו אומרים ותן חלקנו בתורתך. ותנני לחן לחסד ולרחמים. דכתו' הוצק חן בשפתותיך. וכתוב יהי חסדך ה' עלינו. וכתו' זכור רחמיך. בעיניך ובעיני כל רואי שואל להיות אהוב לשמים ולבריות. וכן היה אומר יוסף בלחש בבית פוטיפר תנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני פוטיפר. ופוטיפר היה אומר לו מה אתה מלחש בין שפתיך, שמא כשפים אתה עושה. והוא משיבו, אני מתפלל לפני הקב"ה שאמצא חן בעיניך. בראשית רבה. והעיקר ע"ש דכתוב [ונמצא] חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. ותגמלנו חסדים טובים ככתו' גמול על עבדך וחיה. וכתוב גומל נפשו איש חסד. וכתוב אשר גמלם ברחמיו וברוב חסדיו. בא"י הגומל חסדים. ועוד ותגמלני חסדים טובים דאמ' בתנחומא ביום טובה היה בטוב בגמילות חסדים שתעשה עם העניים שישלם לך הקב"ה טובות יותר. כדאמ' ר' ראובן מהו וגמולו ישלם לו, יכול נתן פרוסה [נ"ב פרוטה] הקב"ה משלם לו פרוסה ולא יותר, אלא אמ' לו הקב"ה נפשו של אותו עני היתה מפרכסת לצאת ונתת לו פרוסה וחיתה, חייך שאני מחזיר לך נפש תחת נפש כשיהיה הוא או בנו נוטה למות יצילהו מן המיתה. ר' תנחום כשהיה לוקח ליטרא בשר לבני ביתו היה לוקח חצי ליטרא לעניים, לקיים מה שנאמר ביום טובה היה בטוב. [תנחומא].
לבש בגדיו מברך כמו כן בהזכרת שם ומלכות מלביש ערומים. ע"ש ויעש אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. וכדאמר' מה הקב"ה מלביש ערומים אף אתה כן. וזהו וללכת בדרכיו. כל ברכות אלו שמברך בלא נטילת ידים איפשר ששמר את ידיו בבתי ידים, או שחכך את ידיו בעפר, ומה שנוטל ידיו לאחר שקם ממטתו היינו משום שבתא של רוח רעה שורה על הידים בבקר [קודם] שנטל אפי' שמר את ידיו, או איפשר אפי' לא שמר את ידיו יכול לברך. ואפי' נגע במקום הטנופת אם אין ידיו מטונפות שהסיח דעתו אינו מצריך נטילה כי אם לאכילה משום סרך תרומה, ולתפלה ולקריאת שמע. וכשקם ממטתו נוטל ידיו משום שבתא כמו שפירשנו. ואף מפני שיש לו להתפלל.
ואם מתעטף בציצית אומר, ברוך להתעטף בציצית. עטוף לשון חכמים ומתרגמינן שים ידך בחיקך שדי [שוי] ידך בעטפך. ואין יכול לתת ידו בחיקו עד שיהיה לבוש. שאם אינו לבוש אין לו חיק. וכל שכן אם יש לו כמו גלימה ויש לו ארבע כנפות יוצא ידי עטוף שיותר יש לו חיק סתם על ידי הגלימא מעל ידי הטלית העשוי כמין סדין. ועוד מצינו עטיפה אפילו במלבוש סתם כדא' בבראשית רבה ויברך אלהים את יום השביעי, ברכו במן ברכו בעטיפה ברכו במלבוש שבת. וכשיש גוטלא [גונילא] וחלוק וגנאיה בכלם יש כבוד שבת כמו בגלימא וטלית. ואם תרצה לומר שאין כבוד שבת כי [אם] העליון הנכר, זה אינו נראה, ואפי' כן מכל מקום הראשון [נ"א הקאפון] עליונו הוא. ומעטפות דכתו' בישעי' בתכשיטי נשים לא ידענו בבירור איך עשויין. והא דאמרינן כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאל אינה עטיפה, גבי אבל הוא, אבל אין לדמות עטיפת הגוף לעטיפת הראש, כי אותו של אבל עטיפת הראש הוא. וגם עטוף הוא מעשרה דברים שנאמרו בכוס של ברכה ואין סברא לומר שיהא צריך להתעטף כעטיפת ישמעאל. אלא ודאי גבי אבל שאני, אבל בברכה אינו צריך לעטוף כל כך, אלא שיהא ראשו מכוסה כמנהג רבותינו שנותנין סודר בראשם. ולא יברך בגלוי הראש. ועטוף הציצית אינו לא מענין זה ולא מענין זה, אלא כל בגד שמכסה גופו קורא עטוף. שהרי כתוב על כנפי בגדיהם ומשמעו כל בגדי ובלבד שיתכסה בה דכתוב אשר תכסה בה ואע"פ דשיעור טלית הוא כדי שיתכסה בה קטן ראשו ורובו, אינו אלא שיעור בעלמא, לפי שלפעמים מכסה ממנו ראשו ופשיטא אפי' לא יכסה ראשו מן הטלית אסור ללבשו בלא ציצית, אלא ודאי יש לומר כל בגד שרגילות הוא שמתכסין ממנו לפעמים, כגון דרך ענוי [ענוה] או בשביל הקור או להגן מן החמה ואלו הן טלית עליוני או הגלימות שקורין קאפונ"ש ודאי אותן חייבין בציצית כיון דכתוב אשר תכסה בה. אבל החלוקין שקורין [קאמישנש] או הגנאיי"ש שיש להם ארבע כנפות או הגונילא"ש כמו כן שאין דרך לתת אותם על ראשם אם לא הנערים דרך הפקר, לא קרינן בהו אשר תכסה כלל ופטורין מן הציצית. אבל לא מצינן למימר שהתחתונים קרויין מלבוש והעליוני נקרא מכסה דכתוב אשר תכסה בה ולא נקרא מלבוש, ועל כן מברכין להתעטף, זה אינו, דהא כמו כן כתוב ולא ילבשו עוד אדרת שער למען כחש, [ונדרש על הטליתות שלובשין ומראין עצמן כאילו חסידים למען כחש לחביריהם] (להכחיש) ולגנוב אשר להם ולכפור את פקדונם כההיא דירושלמי דאמ' גבי תפלין לא הימנית לך אלא לאילין דברישך. והעקר הוא, כי בין בתורה בין בנביאים וכלשון חכמים כל מקום שהזכיר מלבוש [כולל] עליוני ותחתוני כגון לא תלבש שעטנז, ולפעמים עליוני כגון לא ילבש גבר שמלת, וכן לא ילבשו עוד אדרת, ולעולם כסות הוא עליוני. ואם מזכיר בדבור אחד לבוש (או) כסות, הלבוש תחתון והכסות העליון. ויש בני אדם שלבם נוקפם על החלוקים ועל הגוטל"ש [הגונילא"ש] ותופרין אותן מאחוריהן או מעגלין אותן אחד מן הכנפות, ונראה ממנחות שפטורין הן, שהרי אין להן ארבע כנפות, אבל בעיני פטורים הם לגמרי בלא תפירה ועגול. והא דאמר' מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור, ושליח צבור לובשו עליון, ועוד הא דאמרינן במנחות כל יום הכפורים מצאתי זקן אחד בבית קדשי הקדשים לובש לבנים ומתעטף לבנים, מכלל שקורא התחתונים מלבוש, והעליוני עטוף. וכדאמ' נמי מי שלבו נוקפו [תקפו] ילך במקום רחוק וילבש שחורים ויתכסה שחורים, נמצא שהתחתון קרוי מלבוש והעליון כסות. וכתוב אשר תכסה בה והיינו בלשון רבותינו שהתחתון מלבוש והעליון עטוף. וכן תרגם יונתן יעטני עטפני. וכתוב נמי בירמי' ועטה את ארץ מצרים כאשר יעטה הרועה את בגדו, ומתרגמינן וידוקון ית ארעא דמצרים כמה דמתעטף רעיא בלבושיה, משמע בגד עליון.
לובש תפילין ומברך להניח תפילין על של יד שמניח תחלה. יש אומרים להניח [רפה בנון של להניח] כגון ביום הניח ה' לך [ישעי' י"ד]. אבל בגמ' דידן אומר בכמה מקומות [ברכות ו'.] מניחין תפלין בדגש הנו"ן וכיון שמניחו שם כל היום אם ירצה שיכא בהו שפיר דמי הנחה בדגש מלשון עזיבה, ואין להקפיד. ועוד כתוב [זכריה ה'] והניחה שם על מכונתה בדגש הנון, ואינו לשון עזיבה ממש כי אם מנוחה קיימת. ועל פסוק זה חברו בתפילין ברכה זו. כי תפילין נתונין בקבורת ובין העינים ועל מכונתם. ולכך אומרים להניח תפילין בדגש. וכן והניחם על אדמתם ולא שייך [הנחה ברפה] כי אם על עצבון ורוגז, כגון ביום הניח ה' לך מעצבך ומרוגזך [ישעי' י"ד] או הנחה מעייפות, כגון הניחו לעייף [ישעי' כ"ח] או הנחה מאויבים. דכתיב [דברים כ"ה] בהניח ה' לך מאויביך וכולם הן הנחת רוח, אבל בהנחת גוף או דבר על מקום לא שייך הנחה בדגש. וכן והניחו על המזבח [דברים כ"ו] בבכורים אע"פ שחוזר מיד ואוכלם. ומה שאין אנו מבקשין לקשור לפי שהקשירה היא ברצועות, ועיקר המצוה בכתבי הבתים להניחם בזרועו ובראשו. ואם שח בין תפלה לתפלה מברכין שתים. יש מפרשים שמברך על של ראש על מצות תפילין אפילו לא שח. ולא שייך לומר להניח כי אם בתחלת ההנחה, וכבר הניח של יד. ואם שח מברך על של ראש שתים, [להניח] ועל מצות תפילין. ופירשנו בירושלמי בברכות [פ"ב] דמשמע שיש לברך על שתיהם קודם שיניחם כלל אפילו של יד. ומברך להניח בשביל אותם של יד. ועל מצות בשביל אותם של ראש. ואחר כך יניח של יד ואחר של ראש כי הם שתי מצוות הצריכות להיות יחד. והוי מדי דהוה אמצה שמברך המוציא על השלימה [נ"ב הפרוסה] ועל אכילת מצה על הבצועה [נ"ב השלמה] ואינו אוכל עד שעשה שתי הברכות. והרבה הארכנו שם. ובתנחומא [סו"פ בא] מפרש שמברך ברכה אחרת על של ראש ואמ' שכל תפלה צריכה [ב'] ברכות ועולות לזו ולזו. ואם שח צריך לחזור ולברך [שתיהם] על של ראש, וחוזר מעורכי המלחמה. ואם אמר קדושה או אמן יהא שמיה רבה אינו חוזר, אבל חוזר ומברך שתים. ור"ש פי' שח שיחת חולין מברך שתים. משמע הא אם לא שח שיחת חולין לא יחזור ויברך. על של יד שייך לומר להניח דמשמע על מכון דכתיב [זכריה ה'] והוניחה שם על מכונתה. וכתוב [דברים ו'] וקשרתם לאות על ידיך ונקשר הוא בזרוע ואינו יכול ליפול. אבל של ראש אינו כי אם מצח בעלמא בלא הדוק. והיינו והיו לטוטפות, ואין אדם יכול להדקן בראש ולכך מברכין על מצות תפילין. דכתוב לעיל מינייהו אשר אנכי מצוך היום.
